הצער
הצער והכאב על חורבן הישובים וגירוש המתנחלים מגוש קטיף וצפון השומרון אינו מרפה. לעיתים הוא אוחז בנו ימים ושבועות, קמים איתו בבוקר והולכים לישון איתו בלילה. רואים את העצים הירוקים ואת הילדים משחקים, והעצב לא עובר. אבל השמחות המרובות, בחתונות לידות ובריתות, מפיגים מעט את הכאב.
והחשש הכבד, שהגירוש והחורבן שעברנו יימשך לעוד ישובים רבים.
והשאלה: האם עמל ההתיישבות של דור וחצי עומד לרדת לטמיון?!
כשלון המאבק
כדי לבצע פעולה חריפה כזו, כהחרבת ישובים וגירוש תושביהם, צריכים במשטרים דמוקרטיים רוב גדול. להחרבת גוש קטיף אפילו רוב מוכח לא היה. מי שסומך על הסקרים בעיתונים אינו אחראי. אילו היה רוב ברור, בוודאי הממשלה היתה מעדיפה להעביר את ההחלטה במשאל עם. אולם לדעת מומחים רבים, היה סיכוי סביר שהמתנחלים ינצחו במשאל עם.
לקבוצה אחרת, עם תמיכה שכזו, לא היו מצליחים לעולל כך. ועל כן ההשפלה גדולה. קשה להאמין איך בימים ספורים החריבו ישובים מפוארים שהוקמו בדם, יזע ודמעות. איך הושפלו המתנחלים, איך עשקו מטובי האנשים את בתיהם הטובים וזרקום בבושה לרחוב. גם לתת קרוון (קרווילה) של ששים מטר למי שהתגורר בבית של מאה וחמישים מטר זה עושק והשפלה. מחריבי הישובים לא רצו רק לסגת מחבל עזה, הם גם רצו להשפיל את המתיישבים ואת תומכיהם ולשבור את רוחם. אי אפשר להתעלם מזה.
עלינו לחזור לראשונות ולברר את עמדתנו
ההכרעה לשתף פעולה עם פורקי עול
מחלוקת קשה נתגלעה בין הרבנים בדורות האחרונים, האם נכון לשתף פעולה עם פורקי עול בתנועה הציונית. ומפני חשיבותה העצומה של מצוות ישוב הארץ, הכריעו רבותינו הגדולים, למרות כל המרורים והקשיים העצומים, שצריך לשתף פעולה עם חילונים כדי ליישב את הארץ ולהצמיח על ידי כך את גאולתם של ישראל. כך הורו הרבנים הגאונים הגדולים, הרב קוק, הרב ריינס, הרב הרצוג, הרב עמיאל, הרב עוזיאל, הרב עדיה, הרב ראטה, הרב חרלפ, הרב צבי יהודה, הרב גורן, ועוד רבים וגדולים.
שקולה כנגד כל המצוות
הכרעה זו, שלוותה בקשיים רבים, התבססה על מעמדה המיוחד של מצוות ישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג), שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
וכן אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו (שם): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה".
לא כאן המקום להרחיב בזה, אבל צריך לציין, כי יסוד אמונת ישראל היא האחדות. גילוי דבר ה' בכל תחומי החיים, בשמים ובארץ, בחיי הפרט ובחיי הכלל, וגילוי אמונה זו אפשרי בארץ ישראל בלבד.
לכן רק בארץ ישראל מתגלה הנבואה (מו"ק כה, א). וכן עיקר גילוי תורה שבעל פה, על ידי הסנהדרין הגדולה, בארץ ישראל.
על כן הרבו הנביאים להתנבא על בניינה ופריחתה של הארץ, והמשוררים הקדישו לה את מיטב שיריהם, וגדולי ישראל נכספו לחונן את עפרה.
ואם האמונה והתורה תלויים בארץ, ממילא גם קיומינו הלאומי תלוי בארץ, וכפי שכתב מרן הרב קוק באורות (ארץ ישראל א), שאפילו בגלות, קיומה של היהדות תלוי בקשר שלה לארץ ישראל.
זה מסביר כמובן את מעמדה של ארץ ישראל בתפילות ובהלכות רבות.
גם מבחינה הלכתית מעמדה של מצוות ישוב הארץ מעל שאר המצוות, שנצטוונו למסור את הנפש למען כיבושה ושמירתה (מנחת חינוך תכה), ומבטלים שבות כדי לקיימה (פניני הלכה העם והארץ ג, ה).
ברית עם פורקי עול - אחאב
ההכרעה לשתף פעולה עם הציונות החילונית התבססה גם על תקדימים, אחד מהתקדימים הבולטים, הוא, יחסם של חז"ל לשושלת עמרי ואחאב, שהיו רשעים גדולים ועובדי עבודה זרה, ואע"פ כן בזכות עמדתם הלאומית, שבנו את הארץ ואף כבדו את התורה כסמל לאומי (סנהדרין קב, ב), האריך להם ה' אפו, וזכו לברכה.
וכפי שאמרו חכמים: "תנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק ט'): "פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים, שאלתי להם: מפני מה נשתנה עמרי המלך, שכל המלכים שלפניו לא זכו להושיב את בניהם תחתיהם על כסא מלכותם, ואילו עמרי זכה להושיב שלושה מלכים מזרעו על כסאו? אמרו לי: לאשמענו. אמרתי להם: רבותי, עמרי זכה להושיב שלושה מלכים על כסאו, משום שבנה עיר גדולה בארץ ישראל".
וכן אמרו חכמים, שכל זמן שישראל מאוחדים למען קיומם הלאומי, הרי שיש להם זכות לנצח את אויביהם. וכך היה בזמן אחאב, שהיו מאוחדים למען העם והארץ, ואף כבדו את התורה (סנהדרין קב, ב), ולכן זכו לנצח במלחמות, למרות שאחאב חטא מאוד בעבודה זרה, כמבואר בדברים רבה ה, י, בירושלמי פאה פ"א ה"א.
וכן מובא בספרי (במדבר פיסקא מב): "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם, שנאמר (הושע ד, יז): חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ, אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם י, ב): חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ".
הציונות הדתית
על סמך היסודות הללו, כל מוסדות החינוך של הציבור הדתי לאומי מחנכים לאהבת העם, הארץ והמדינה, לשירות בצבא, לנשיאה בעול הכלכלי והחברתי ולמעורבות בכל מערכות החיים והקיום של העם היהודי בתוך מדינת ישראל ובעולם היהודי. כדברי החתם סופר (לסוכה לו) שכל המלאכות והאומנויות שמסייעות ליישוב הארץ בכלל המצווה.
המשבר
היתה לרבים מאיתנו תקווה כי "באהבה ננצח". רבים חשבו בתמימות כי מערכות השלטון הממוסדות ינהגו כלפיהם בהגינות. אולם ברגעי המבחן הקשים כולם הפנו את ערפם. נוכחנו לדעת, כי לא נוכל למצוא צדק בבתי המשפט. גם הצבא שכל כך אהבנו, נעשה לנו כאויב, החריב וגרש, והתעמר בחיילים שסרבו לגרש את אחיהם, כפי שפסקו גדולי רבני הציונות הדתית, הרב גורן, הרב ישראלי, הרב נריה, זכרונם לברכה, ויבדל לחיים ארוכים, הרב שפירא.
המשטרה עם בתי המשפט טפלו האשמות שווא על נערים ונערות, כדי לשופטם בחומרה יתירה, מעל ומעבר למה שמקובל.
במשך שנים השלמנו עם המציאות שצה"ל אינו נלחם מלחמת חרמה במחבלים, והסברנו לתלמידינו כי הצבא הוא צבא העם, וכדי לשמור על לכידות הצבא, צריכים להתחשב גם בחיילים השמאליים (למרות שהם כיום פחות מעשרים אחוז ביחידות הקרביות). קווינו שכמו שמתחשבים בשמאל יתחשבו גם בימין. והנה פתאום שכחו שצריך להתחשב בכל מרכיבי החברה, ועקרו ישובים וגרשו את תושביהם בחרפה.
התסכול נורא, במשך דורות, ציבור שלם, התאמץ לרצות ככל האפשר את אחיו - הציונים-החילונים, שכפרו באמונה ועזבו את הדת והמסורת, והכל בגלל תחושת אחווה והערכה גדולה לפועלם למען העם והארץ. אולם התוצאה, שאותם אחים מקבלים את המאמץ הזה כמובן מאליו. וכשהציבור הזה מנסה לנקוט עמדה שונה ולהזכיר את השורשים העמוקים של עצם הקשר לארץ, את המצווה והחובה של כל יהודי לחיות בה, דבריו מתקבלים כהתרסה, הסתה, המרדה, קלקול המידות, גסות הרוח וכו'.
יש חושבים שהמשבר והתסכול נוגע בעיקר לאלו שיותר דתיים וימניים. אבל טעות בידם. הוא נוגע לכלל הציבור הדתי לאומי. לטווח ארוך נדמה לי שהוא יפגע דווקא באלו שנחשבים "מתונים" יותר. דווקא הם שסמכו יותר על הברית עם החילוניים, יחושו יותר את הכאב. (כדי להמשיך להשתלב בחברה הכללית, יהיה עליהם להכניע את עצמם יותר בפני ערכים אנטי יהודיים ואנטי ציוניים, שבית המשפט העליון עם שאר האליטות מכתיבים כיום).
אם יעשו מחקרים, נדמה לי שהתוצאה תהיה, כי דווקא מקרב בני הציבור המתון יהיו יותר שיעזבו את הדת, או יצטרפו לציבור החרדי, או יעברו לאגף היותר תורני שבציבור הדתי לאומי.
דרך אגב, למרות הרוח הנושבת בתקשורת, ובמחקרים אקדמאים חלקיים, שמעדיפים לחפש את ממצאיהם תחת הפנס, כך גם היה לאחר רצח רבין - דווקא מקרב בני הציבור המתון יותר היתה יותר נשירה.
חסרון הביקורת
נחזור לחשבון הנפש הנדרש עתה. הבעיה שלנו במשך דורות היתה, שלא עסקנו בביקורת על כל התחלואים שבחברה, ובמיוחד על התחלואים הנובעים מחסרון אמונה, ומחסרון תורה ומצוות.
עם הערכה הגדולה למי שעוסק בבניין העם והארץ, היתה וישנה חובה להוכיח את החוטאים על חטאיהם. ותוכחה זאת אינה נובעת משנאה, אלא להפך מתוך אחריות ואהבה, וכפי שלמדנו מסמיכות הפסוקים בויקרא יט, יז-יח: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".
גם מה שלמדנו על בית עמרי ואחאב שזכו להצלחה בזכות מצוות ישוב הארץ והאחדות הנובעת מתוך רגש לאומי, צריך לדעת כי זכות זו אינה יכולה להחזיק מעמד לטווח ארוך. וכיוון שעמרי חטא בעבודה זרה, ובנו אחאב עוד הוסיף לחטוא יותר מכל מלכי ישראל אשר לפניו (מלכים א' טז, ל-לג; כא, כה), וכן עשו שני בניו, גם היחס שלהם לעם ולארץ הלך ונחלש, עד שבאה עליהם לבסוף פורענות איומה. פורענות שהיתה שלב נוסף לקראת חורבן מלכות ישראל.
מצוות התוכחה
לכן כל מי שחפץ באמת בטובת עמו, חייב לקיים את מצוות התוכחה, והתוכחה צריכה להיות רצינית, כפי הכאב שבחטא. ועל כן ההלכה היא שהתוכחה צריכה להיות עד הכאה, כלומר עד שהחוטא יבוא להכות את זה שבא להוכיחו. וכפי שפסק הרמב"ם (הל' דעות ו, ז). ולא זו בלבד, אלא שמסיים הרמב"ם: "וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן".
כאשר מקיימים את מצוות התוכחה שומרים תמיד על המצפון התורני, ואין נגררים אחר מנהיגים רעים, ואין שוגים באשליות.
יותר מזה, רק מי שמסוגל לעמוד בגבורה ולהוכיח שליטים כאשר הם חוטאים, ראוי למנהיגות, וכפי שאמר רבי יוחנן (סנהדרין קא, ב): "מפני מה זכה ירבעם למלכות - מפני שהוכיח את שלמה".
חולשתו של הציבור הדתי לאומי
חוסר הביקורתיות בציבור הדתי לאומי הפך לדגל. ציטטו את דברי הרב קוק על "הצדיקים הטהורים שאינם קובלים על הרשעה". כאשר כוונת הרב היתה שהצדיקים הטהורים אינם עוסקים רק בביקורת, אלא שותפים בתיקון. אבל בשום פנים לא עלתה על דעתו האפשרות שלא יבקרו. הרי כל איגרותיו מלאים בביקורת על מחללי שבת ועל המתנכרים לתורה ולמצוות. כשאין מבקרים, כשלא מתקוממים נגד רשע, מקימים דור של אנשים בעלי מנטליות עבדותית, שתמיד יעבדו בשירותם של אדונים אחרים.
הם יוכלו להיות אנשים נחמדים, אהובים. הם ימחאו כפיים לרעיונות אחרים, הבאים מהשמאל החברתי או מהימין הקפיטליסטי, הם יוסיפו ציטטות נאות מהמקורות לרעיונות של אחרים. אבל הם לעולם לא יצליחו לשאוב דברים מקוריים מהתורה, לא רעיונות לאומיים ולא חברתיים כלכליים. הם יצטרפו לפמיניזם, לליברליזם, לשמאל או לימין, לחרדים או למודרניים, יקשטו את המקום בנוכחותם היפה, אבל לא יוכלו לתקן את העולם.
לכן המאבק על גוש קטיף לא הצליח. כיוון שלא היתה נכונות מטעם המנהיגות הרשמית לסרב פקודה ולחסום כבישים - המאבק נידון מתחילתו לכישלון. אפשר אולי ליזום קרן "מאמין וזורע", לא להתכונן לגירוש, אבל אי אפשר לנצח במאבק.
כל המנהיגים שהובילו שינויים בעולם היו קרוצים מחומר אחר, הם היו עצמאים ולא ביטלו את עצמם כלפי הרוב. וכך גם לגבי הציבור. ציבור שאין בו עצמאות ונכונות להתעקש על עמדותיו ואף לשלם מחיר מסוים על כך, לעולם לא יוכל להוביל.
ההתיישבות וההגנה
כשעוסקים בהגנה והתיישבות כדי למצוא חן בעיני אחרים, ולא מפני המצווה והקדושה שבדבר, לבסוף אין זוכים למצוא חן בעיני אחרים וגם אין זוכים לקדושה שבדבר. כשמתקפלים מדאי כדי לזכות באחווה, אין זוכים בסוף לא לאחווה ולא לכבוד.
זו הסיבה לכך, שלמרות שביחידות הקרביות אחוז הדתיים פי ארבעה משיעורו באוכלוסייה, עדיין הציבור ככלל סבור שהדתיים משתמטים מהצבא. מי מבין הדתיים לא שמע חילוני שמתפעל "כביכול" מזה שהוא משרת בצבא למרות שהוא דתי. הרי הדתיים משרתים פי כמה בצבא, ועדיין הם צריכים להצטדק ולהוכיח ש"גם הם" משרתים בצבא.
זו הסיבה שגם אם יהיו חמישים אחוז דתיים ביחידה, היחידה ככלל תתנהל כחילונית, לא יקצו בלו"ז זמן לתפילות, הטכסים ואירועי התרבות יהיו חילוניים.
זו הסיבה שכיום מערבים בנות ובנים בצבא, בלי להתחשב בעמדת הציבור הדתי.
כשיורקים על אדם והוא טוען שזה גשם, הוא איננו אידיאליסט, הוא 'פרייאר'. 'פריאר' לא נועד להשפיע, הוא נושא את כליו של הפוליטיקאי הרמאי.
לעומת האידיאליסטים שמתקנים את העולם, הפרייארים פעמים רבות מחמירים את המצב, מפני שהם נוחים לכל סוג של ניצול ציני.
עלינו לעשות את הדברים לשם עצמם
לא מפני שאנו מעריצים את הגנרלים או כדי למצוא חן בעיני הציבור החילוני נתגייס לצבא, אלא מפני המצווה שבזה. ולכן אין להירתע מלבקר את המדיניות הביטחונית, כי גם אמירת הביקורת כדי לתקן היא מצווה. לא נקיים את חוקי המדינה כדי להוכיח למישהו שאנו נאמנים למדינה, אלא נקיימם מפני שההלכה מחייבת זו, ולכן, אם יהיו חוקים שסותרים את דברי התורה - לא נקיימם. ונזכור תמיד שעלינו לחתור להשבת שופטינו כבראשונה, לשם כך עלינו לבקר את בתי המשפט שמנוכרים לתורה, לעם ולארץ.
נעסוק בפיתוח המדע והכלכלה מפני הערך העצמי שיש בלימוד המדעים השונים, ומפני הערך שבפיתוח הכלכלה, ולא כדי לזכות לאיזו הכרה ציבורית. הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו.
סרבנות כדרך תיקון
כיום ראשי הצבא אינם מודעים לכל הוויתורים העצומים שחייל דתי מוותר. הם מקבלים זאת כמובן מאליו. בפועל החיילים הדתיים מרגישים לא טוב. השירות בצבא חייב להיות באופן מכובד. כדרך אנשים בני חורין ולא כעבדים. אם רוצים ליצור אחווה אמיתית צריכים כבוד הדדי. לכן רצוי שהחיילים יעמדו על שמירת ההלכה, בכל התחומים, תוך נכונות להתעמת עם המערכת, ולשלם על כך מחיר אישי של ישיבה בכלא. לא מספיק להיות גיבורים בשדה הקרב, גם עבדים יכולים להיות גיבורים בשדה הקרב. אנו זקוקים עתה לגבורה אזרחית.
במצב הנוכחי, העימות עם המערכת הצבאית על שמירת הלכה, אינו פוגע, להפך, דווקא הוא יביא לחיבור אמיתי בין חלקי העם. לכן לא כדאי לפעול יותר בשתדלנות, יש לתבוע כי הצבא יתאים לחייל דתי.
ערכי המשפחה
גם בערכי המשפחה אנו מושפעים מהסביבה החילונית, פעמים רבות לרעה. יש לבנות את המשפחה היהודית על ערכי התורה, תוך שימוש מושכל בכל הכלים המודרניים שהעת החדשה מציעה לפנינו. אם ננהג כך יהיו משפחותינו דוגמא ומופת לדרך חיים טובה, שהכל חפצים ללכת בה.
אם ילכו הבנות לשירות לאומי, יהיה זה מפני הערך שבשירות, ולא כדי לשרת כמו הבנות החילוניות. ואם למשל, נחשוב שיותר טוב שהבנות ילמדו באוניברסיטה ואח"כ יתרמו בדרכים טובות יותר למען העם והארץ, אזי לא ילכו לשירות לאומי.
חשיבה יצירתית
צריך ללמוד לבקר. כל עמדה חילונית צריכה בדיקה. יש בה טוב ויש בה רע. צריך ללמוד לברר את הטוב מהרע.
הביקורת תאפשר חשיבה יצירתית, העלאת רעיונות חדשים, לבניית חברה יהודית מקורית לאור התורה. הקב"ה נתן לנו את תורתו, ובה עצות והדרכות לחיים שלמים. אולם צריך להעמיק בתלמודה כדי להאיר את העולם ולתקנו על פי הדרכותיה.
צריך לציין כי גם התפישה החרדית אינה בת חורין. ההסתגרות בפני המדע ובפני העבודה, ההתנכרות למצוות הלאומיות, אינן מפני שאין בהן ערך עצמי, אלא מפני החרדה, שמא לא יוכלו להישאר שומרי תורה ומצוות.
צריך להצמיח תפישה בת חורין שסוללת את דרכה בחופש. ואינה מטה את עצמה לא לצד החילוניות ולא כנגד החילוניות.
לשם כך צריך להצטיין בתורה ובמדע. וכפי שאמר הגר"א, שכל מי שחסרה לו יד אחת בחכמות החיצוניות, חסר לו כנגד זה מאה ידות בתורה.
אמנם המדע לבדו אינו יכול להביא מזור למצוקותיו של האדם. עם כל ההתפתחות הטכנולוגית של הדורות האחרונים, מצוקותיו של האדם נשארו כפי שהיו. רק התורה יכולה לתת משמעות אמיתית לחייו.
תחום אחר תחום צריך ללמוד, מדעי הטבע ומדעי הרוח. לעמוד על הקשיים והבעיות שבכל תחום, ולחפש בתורה עצות והדרכות לתיקונם.
השאלה האם נכון כיום להסתגר או להיפתח, אינה השאלה העיקרית. הכל תלוי בתודעת החירות הפנימית.
ככל שנתרשל יותר בסלילת הדרך העצמאית הזו, כך יהיו יותר נערים ונערות שיעזבו מצד אחד את דרך התורה והמצוות, ומנגד יטו מהדרך אל דת שאיננה מנסה לתקן את העולם. ורק אותם שייבחרו בדרך התורנית, מפני הערך העצמי שבה, הם ידאגו שהחזון הגדול של הציבור הנפלא הזה לא ירד לטמיון.
המגיד ממזריטש
מספרים כי כשהיה המגיד ממזריטש עני מרוד, פנתה אליו פעם אשתו בטענות קשות. והמגיד הקדוש נאנח מעומק ליבו.
פתאום שמע בת קול, כי בעוון אותה אנחה, שיש בה משום פקפוק בהנהגתו של ה', איבד את כל שכרו בעולם הבא.
נזדעזע המגיד, הנה ברגע אחד הפסיד את הכל שאין לו יותר לא עולם הזה ולא עולם הבא.
לאחר רגע נתחזק בדרכו, ואמר לעצמו: אם עד כה עבדתי את ה' לשם שכר, עכשיו אעבוד לשם שמיים.
שוב שמע בת קול, שבזכות הסכמתו לעבוד את ה' לשם שמיים, החליטו להחזיר לו את חלקו בעולם הבא, וגם החליטו לזכותו בפרנסה טובה בעולם הזה.
אם מתוך המשבר נצא לתפישה עצמאית, בת חורין, נוכל להתנחם קמעא.
* דברים שנאמרו בכנס "לאחר ההתנתקות : הציונות הדתית והחברה הישראלית", בר אילן חשוון תשס"ו