המנקים של בית הכנסת

כשנכנסה המפד"ל לממשלת שרון הנוכחית, והשאירה את המפלגות החרדיות בחוץ, היו לא מעט דתיים לאומיים שצקצקו בלשונם והעירו ש'זה לא יפה לעשות ככה לחרדים. הם כל כך בסדר אתנו, וככה אנחנו נוטשים אותם'. החריפים שבמבקרים את המפד"ל, הגדירו את כניסתה לממשלה ללא החרדים, כבגידה. בשנים האחרונות, כך הם טענו, התקרבו מאוד שני הציבורים – החרדי והדתי לאומי – זה לזה, ואסור לנו להפר את ה'ברית' הלא כתובה, ולהשאיר את החרדים בחוץ. הבחירות האחרונות לרבנות הראשית, הוכיחו מעל לכל ספק שקברניטי הציבור החרדי רחוקים מלהביט בנו בגובה העיניים, ולראות בנו שותפים לאיזו שהיא דרך. ההתערבות הכל כך בוטה שלהם בהליך בחירה לגוף שהם כלל לא מחזיקים ממנו, והמאמצים למנוע בכל דרך את בחירתו של הרב יעקב אריאל לתפקיד, חשפו את היחס האמיתי שלהם כלפי הציבור הסרוג. אנחנו טובים בשבילם רק בשביל הלכלוך של הפוליטיקה, והעסקנות של עולם החול. שם הם רוצים להיעזר בנו, בעיקר כדי לקדם את האינטרסים הסקטוריאלים שלהם, אבל כשמדובר בעולם הקודש, עולם התורה, הציבור החרדי יעשה הכל כדי למנוע מאתנו להשפיע. לא משנה שאין להם שום עניין ברבנות הראשית, העיקר שחס וחלילה לא יתמנה לתפקיד הרב הראשי, רב עם כיפה סרוגה שעלול, 'שומו שמים', ליצוק תוכן דתי לאומי בהלכות ציבור. בדיוק כפי שבמשך שנים, התייחס אלינו הציבור החילוני - כמשגיח כשרות ברכבת שהוא מוביל – כך, רק הפוך, מתייחס אלינו הציבור החרדי בעולם התורה. אנחנו המנקים של בית הכנסת שלהם. אנחנו טובים בשביל להרים את הלכלוך, לסדר את בית הכנסת, לדאוג שיתחזקו אותו, ושלא נעז להזניח אותו חלילה, אבל להשלים להם מניין?, יש גבול לחוצפה. ושלא נחשוב בכלל להעלות על דעתנו לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה. המלכתו של הרב מצגר כרב ראשי על ידי החרדים, הוכיחה שלא אכפת להם לשלוח ילד שטרם חגג בר מצווה לעבור לפני התיבה, העיקר שלא יוסיף תפילה לשלום המדינה.