כיצד ניתן לשמֵר ואף לפתח את עדינות הנפש הישראלית בזמן מלחמה? הרי מציאות המלחמה מלאה לחצים ומתחים נפשיים, מכריחה אותנו להשתמש במידות קשות כמו כעס, עקשנות, נצחנות, שנאה ונקמה? העיסוק בהרג ובשפיכות דמים, בהרס ובחורבן, מאיים לכאורה על הערכיות והמוסריות הישראלית הטבועה בנו? ומה לנו יותר מאזהרת התורה ביחס למציאות המלחמתית המסובכת כל כך (דברים כג י) "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע", וכפירוש הרמב"ן (שם) "כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו, והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבע, יתלבש אכזריות וחימה כצאת מחנה על אויב....".
אם כן מה נותן לנו את הכוח להילחם בכל עוז מבלי לפחד לאבד את צלם אלוקים שבנו ובעיקר את צורתנו הישראלית המיוחדת – "ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים"? התשובה לשאלה גדולה זו מורכבת מצדדים שונים ונזכיר אחד מהם המוזכר בפרשתנו ביחס לשלוחי ב"ד המצווים להרוג את כל יושבי עיר הנידחת (עיר שכל יושביה הודחו לעבוד עבודה זרה) ולשרוף את כל רכושה באש. כיצד יתכן הדבר? הרי אותם שלוחי בין דין העסוקים בהרג כל בני העיר יהפכו בעל כורם לאכזריים בטבעם.
ומה מבטיח להם שלא יאבדו את ערכיותם ומוסריותם, שהרי לכאורה אחרי המעשים יימשכו הלבבות? וכלשונם של המפרשים (שם) אור החיים הקדוש: "לפי שציוה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת". וכן הנצי"ב: "מעשה עיר הנידחת גורם שההורג נפש נעשה אכזר בטבע... (וק"ו להרוג) עיר שלמה בעל כורחנו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזריים...". על כך עונה התורה "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך", "ונתן לך רחמים" במצב מסובך וקשה שכזה הקב"ה כביכול 'מתערב' ומזרים מידת הרחמים, ענוה ועדינות, מיוחדים על מנת לאזן את הרושם הרע שעשה המעשה הקשה של הרג יושבי עיר הנידחת. "אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים (הקב"ה) ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח המעשה..." (אוה"ח שם), "על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך מידת רחמים" (נציב שם). אם כן, במצב שבו אנו נדרשים להשתמש על פי ההלכה ולשם שמים במידות הקשות כמו קנאה, אכזריות ונקמה, מבטיחה לנו התורה שרבש"ע יתן לנו במתנה רחמים מיוחדים על מנת שהמעשים הקשים אותם אנו מחויבים לעשות לא יקלקלו ויזהמו את נפשנו הישראלית העדינה. כן הדבר בעת מלחמה – מלחמת מצוה בה מצווים אנו לעזור לישראל מכל צר ואויב הבא לפגוע בנו. וכן הדבר גם בימים אלה. אף אחד מחיילנו הגיבורים לא יצא לקרב על מנת לחזור עם צל"ש אישי או אות גבורה פרטי משדה המערכה. כולם שותפים במלחמה על מנת להחזיר את כבודו של עם ישראל, להינקם מאויבינו, ולהפסיק את חילול ה' הגדול של אותו רשע וחבר מרעיו המלהגים עלינו ועל ה' אלוקינו. כל חייל לפי מדרגתו כל אחד לפי הבנתו, אך המשותף לכולם הוא המאבק חסר הפשרות באויבי ישראל, הם אויבי ה'. בשעה שאנו עוסקים בגילוי כבוד מלכותם של ישראל, מלכות ה' בעולם, יתן לנו הקב"ה רחמים וכמו שכבר אמר דוד המלך "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי", וכהסברו של הרב קוק (אורות מלחמה א): גם כשאני, (כסימן למלך ולמלכות ישראל), נמצא במצב מלחמה בו המוות הערכי והמוסרי מֵצֵל עלי ומאיים לקלקל אותי, לא איעשה אדם רע, לא יושחתו ערכי ולא יתקלקלו מידותי ומוסרי, כי מכוחך אני נלחם ולמען שמך המתגלה בכבודם ורוממותם של ישראל עמך.