הריטואל היה קבוע פחות או יותר. לקראת ערב הייתי שולח לוSMS ובו תהייה אם ניפגש באותו ערב אם לאו. לעיתים הסתייע ולעיתים לא. לפעמים הוא היה צריך שכנוע קל ולפעמים הוא היה צריך לשכנע אותי. לפעמים שמחנו לצרף חבר נוסף.
ואז היינו יוצאים. פעם, פעמיים, שלוש בשבוע להליכה נמרצת של שעה בגוש עציון. היכן לא הלכנו? נסענו לכל הישובים בגוש עציון המערבי (וכמה פעמים הרחקנו עד ביתר) - הכל בשם הגיוון. לא רצינו לעשות לעצמנו 'פרסומי ניסא' והלכנו פעמים רבות בשולי הישובים, בשבילי הביטחון, אבל לא נמנענו גם מלבדוק ברגלינו את הרחובות, הסמטאות, גרמי המדרגות הציבוריים. הגענו אל כל פינה. אני בספק אם אפילו ראש המועצה מכיר את שבילי גוש עציון כמו שאנחנו הכרנו. כשם שמדריך של בית ספר שדה כפר עציון מכיר את כל השבילים שמחוץ לישובים, כך הכרנו את כל השבילים שבתוכם (אם כי היו כמה הליכות יום שבהן פסענו אל המעיינות שמקיפים את בת עין) אין שביל ואין פארק שאני לא יכול לומר עליו 'כאן הלכתי עם יעקב דון'.
יחד התפעלנו מהנוף ממצפור האלף בנווה דניאל, יחד ספרנו מדרגות בביתר, יחד נשמנו את ריחות הרפתות של מגדל עוז וראש צורים, יחד זמזמנו את שירי החתונות כשפסענו בשביל ההיקפי של כפר עציון מתחת לאוהל הארועים של הקיבוץ. יחד הקפנו את אלעזר עם נתיב אבות, יחד התנשמנו בשביל הביטחון המזרחי של אפרת ויחד תכננו את הטיילת ההיקפית של אלון שבות.
ידענו שלא נשיל מעלינו את הקילוגרמים העודפים שלנו. אמרנו לעצמנו שזה טוב לסיבולת לב ריאה, להזיז את העצמות ועוד מעשיות שיש להן בסיס. אבל באמת נהנינו ללכת יחד ולדבר. ועל מה לא דיברנו? על טיולי המשפחה ועל המשפחה עצמה, על הילדים שלנו, על העבודה החינוכית, על סרטוני Youtube שיעקב המליץ לראות, על סרטי קולנוע שאני המלצתי לראות. כמובן שדיברנו פוליטיקה - של הישוב, של המועצה, של המדינה, לא בחלנו בדיון על מדיניות החוץ של ארצות הברית, אבל לא הצלחנו לפתור את בעיות העולם. דיברנו על העבודות האקדמיות שלנו. באחת ההליכות האחרונות, כשיעקב היה בלחץ של סיום התזה, עשינו סיעור מוחות לגבי נקודה מסוימת בעבודתו. כל כך שמחתי שיכולתי לסייע, למרות שלא הבנתי כמעט כלום במתודולוגיה שבה השתמש.
יעקב דון היה איש מלא שמחת חיים, מלא הומור, איש ירא שמים ואוהב תורה, בלי שמץ של 'עצבנות הלכתית', איש אמת, אידאליסט נטול פוזה. איש ששפת הגוף שלו שידרה היטב את אישיותו החמה והכובשת. איש מלא אהבה למשפחה, לחברים, לתלמידים. רציחתו בשערי הישוב נטלה ממנו את חייו, ומאתנו - מורה מחונן, שכן אהוב, חבר יקר, אב ובעל אוהב.
"וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב"