משאל כיפה

למי תצביעו בפריימריס של "הבית היהודי"

  • נפתלי בנט
  • יצחק זאגא
  • יונתן ברנסקי

נעמן קם

גולשים מספרים על הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל

הגדולים באמת, גדלותם עולה דווקא מהסיפורים ה"קטנים" של החיים, אספנו עבורכם סיפורים קטנים על איש גדול - הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

מערכת כיפה
א אייר תשע"ה, 20/04/2015 13:40

יובל כהן:

1. אמא שלי גדלה בשכונת קטמון, פעם אחת כשחזרו היא ואחיה מקייטנה באו לסבא שלי בשאלה הלכתית: האם הלחם שקיבלו בקייטנה (עשוי מקמח וביצים) זה המוציא או מזונות?
סבא שלי החליט ללמד אותם איך עושים שאלת רב ולקח אותם לרב ליכטנשטיין.
הרב ליכטנשטיין למרות כל עיסוקיו ולימודו עצר הכל כדי ללמד 4 ילדים קטנים מה הכוונה של "פת הבאה בכיסין" הרב העביר להם שיעור שלם של 40 דקות ולבסוף שלח אותם לבדוק ולפסוק בעצמם.

2. אמא שלי הייתה יושבת עם סבתא רבא שלי ז"ל בחצר בשבת, כשהיה הרב ליכטנשטיין חוזר מהתפילה ורואה את סבתא רבא, מיד היה נכנס ושואל בשלומה כדי לכבדה.
הרב ליכטנשטיין החליט בענוונותו שאם היא מבוגרת ממנו הוא צריך לכבדה, ולא משנה מי הוא או מה תפקידו.

3. סבי התפלל בתשעה באב יחד עם הרב ליכטנשטיין, בערבית של מוצאי תשעה באב היה הרב ליכטנשטיין ממהר בתפילה כאילו הוא לחוץ או מאחר, דבר שלא היה אופייני לו כלל.
כששאלו את בנו הרב משה למה הוא ענה: " לאבא נורא קשה שהוא לא יכול ללמוד תורה, כשהוא חוזר לבית הוא מיד פותח ספר, לומד ונרגע, ורק לאחר מכן הוא מצטרף לאכול איתנו"

4. לדוד שלי (אח של אמי) היו ארנבות, שבת אחת הארנבות המליטו והזכר אכל את הגורים.
מיד דודי רץ לשאול את הרב מה לעשות.
לאחר ימים ושבועות, כשהיה הרב פוגש אחד מבני המשפחה היה מתעניין בשלום הארנבות, ממש כאילו היו שייכות לחבר שלו.

הרב יעקב חבה

סיפורים וחוויות ממו"ר הרב ליכטנשטיין הם בבחינת יכלה הזמן והמה לא יכלו. עם זאת אביא כמה אנקדוטות קטנות. נדמה לי שבדברים הגדולים עוד יעסקו באריכות. דווקא בסיפורי היומיום הקטנים לכאורה, יש כדי ללמד על גדלותו.

1.      את לימודי התיכון למדתי בתיכון הרואה ברמת גן. זה ממש לא היה מקובל לעבור מתיכון לישיבת הסדר. אבל ביקשתי לעשות כן. במסגרת סבב ישיבות שעשיתי (לא היו אז שפע ישיבות כמו היום) הגעתי לשבת בישיבת הר עציון. באותה שבת נכח בישיבה הרב ליכטנשטיין. שיחת ליל שבת היתה ארוכה ומתישה ולמען האמת לא הצלחתי להבין הרבה. אבל כן הצלחתי להתרשם שעומד מולי ענק שבענקים. רוחב היריעה וההשכלה, המקורות הרבים והמגוונים אותם ציטט הרשימו אותי עמוקות. בו ברגע גמלה בליבי ההחלטה שאני מבקש ללמוד בישיבה. כעבור כמה ימים זומנתי לבחינה אצל הרב ליכטנשטיין. בדיעבד הסתבר לי שלא הרשמתי בידיעותי  במיוחד. לימים הסביר לי שקלט מבין השיטין את רצוני, והחליט לתת לי הזדמנות. אין ספק שגם בגין כך אני חב לו את שבע השנים המיוחדות בהן הסתופפתי בצילו ובצל הישיבה.

2.      הרב לא היה רק גדול בתורה. הוא חי תורה וקדושה בכל אבריו. שיעוריו היו יצירת מופת בה פרס את הסוגיה בה עסק כשולחן ערוך. שיעור כללי נמשך בין שעתיים לשעתיים וחצי, והיה כולו מסודר ומובנה, וחשת שהדברים מונחים בידיו בבחינת אשרי מי שתלמודו בידו.

3.      רגישותו האנושית וענוותנותו לא ידעו גבולות. כשבאתי לביתו לבקש ממנו שיערוך לנו חו"ק, מיד ביקש לוודא שאין רב בית כנסת או מישהו אחר שייפגע מכך. הדגיש בפני שהוא יגע בכל מקרה, אך אולי אין זה הוגן שיערוך את החופה. הוא אמר את הדברים בטבעיות רבה, ורק אחרי ששכנעתי אותו שזה רצוננו וכולם שמחים בכך ניאות לעשות זאת. במהלך החופה הקפיד על כל תג הלכתי, אך לא נמנע מלהוציא ממחטה מכיסו ולנגב זיעה ממצחי.

4.      זכיתי לשיחות אישיות רבות איתו. תמיד יצאתי נפעם. למרות שניסה להכווין אותי להמשיך בעשייה חינוכית, אף פעם לא התעלם מהתלבטויותיי. בדרך כלל לא יצאת משיחה איתו עם עמדה חד משמעית, אבל הוא כן פרס בפניך בצורה מסודרת את כל השיקולים, היתרונות, החסרונות וכו' עם המון רגישות וכבוד , למרות שמדובר בתלמיד צעיר העומד לפני רבו מענקי הענקים. כשגמלה בליבי ההחלטה ללכת ללימודי משפטים, ממש חששתי לו לספר לו על כך. ידעתי שהדבר עשוי לאכזב אותו, וקשה לאכזב דמות אהובה ומוערצת כל כך. באתי כולי נרגש, אך להפתעתי הרבה כששוחחתי איתו על כך, טרח להרגיע אותי  ולתת לי תחושה טובה של אימון מלא בדרך בה בחרתי.

5.      מעבר לשיעורים הרבים שהעביר, לא פחות עוצמתיות היו השיחות שלו אשר השאירו רושם רב. השיחות שלו סביב סיפור יוסף ואחיו, השיחה שלו על דמותה של אסתר ועוד לא יכולות היו להשאיר מישהו אדיש. הרגישות שלו לזולת באה לידי ביטוי גם בשיחותיו. זכורה לי במיוחד שיחה שנתן בסעודה שלישית אחרי שר בממשלה טרח לקשר את אסון הבונים בו נהרגו בתאונה 22 מילדי פ"ת לחילול שבת שנעשה בעיר בפתיחת בית קולנוע. הזעזוע שלו מהדברים הן לגופם והן בשל הפגיעה במשפחות היה רב. השיחה היתה כה עוצמתית, עד שכשאני כותב כעת את הדברים אחרי עשרות שנים אני ממש רואה אותי מולי עומד וזועק.

6.      באחד מימי שישי נסעתי איתו טרמפ לירושלים. בדרך סיפרתי לו בביקורת מה על עניין מסויים שנהגו להקל בו בביתי ביום טוב. הרב שמע ומיד פתח בשיעור למדני ממש שמטרתו להסביר לי מדוע לפי אחת ההבנות בסוגיה בצירוף סברה מסויימת, יש מקום אכן להקל בעניין. הרגשתי אז שהיה לו ממש חשוב למצוא ביסוס למנהג, כדי לעקור כל ביקורת על מנהג אבותי.

7.      לא פחות מאשר למדנו משיחותיו ומשיעוריו למדנו רבות ממעשיו. הרב לא היה צריך ללמד אותנו על תפילה וכוחה. די היה לראותו מתפלל. הטיפול שלו בהוריו המתבגרים ובעיקר באביו הותירו בנו רושם עז. אין ספק שהיה בכך שיעור חושב בכיבוד הורים. כך ביחסו למשפחתו ולילדיו, בדבקות העצומה בתורה.

קשה עד בלתי אפשרי לתאר את מידת ההשפעה שלו על תלמידיו. איך אמר לי פעם אחד מילדי: " אני מכיר את הרב ליכטנשטיין בלי להכיר אותו...". אכן הגוף הולך, אך הדרך והרוח חיה, נושמת ומשפיעה.

יהי זכרו ברוך

הכותב הינו סגן דיקן הפקולטה למשפטים באונ' בר אילן ורב קהילה בפ"ת.

 

אלי גמרא: לפני מספר שעות הסתיימה הלווייתו של הרב אהרון ליכטנשיין שנסתלק מאיתנו.

אלפים מתלמידיו ומוקיריו ליוו אותו, ואני הייתי ביניהם. למדתי בישיבת הר-עציון במשך שש שנים, וסיימתי בתשנ"ג לפני 22 שנים.

רבות דובר ועוד ידובר בלמדנותו המדהימה, ביכולתו האנליטית לנתח סוגיה בגמרא בצורה 'בריסקאית' מרשימה, בזכרונו המופלג.

בכל הכשרונות הללו היה בולט ביותר.

אך אני רוצה לספר על אישיותו המיוחדת, הקורנת, האצילה, שכמותה לא פגשתי מעולם, ואעשה זאת דרך סיפור שהייתי עד לו.

אביא אותו כפי שסיפרתי אותו בדברי תודה בסעודה שלישית בשבת בוגרים, מספר שנים לאחר סיום לימודינו בישיבה.

וכך סיפרתי:

בכניסה לחדר-האוכל בישיבה ישנם תאים, לפי אותיות הא-ב ובהם מחולק הדואר המגיע לתלמידי הישיבה.

בעוברי היום ליד התאים הללו, כמו מתוך אינסטינקט פתחתי את התא "שלי" - שהאות ג' מתנוססת עליו, כאילו כדי לחפש מכתב שאולי הגיע אליי...

ותהיתי לעצמי - מה גורם לי, כמה שנים לאחר סיום הישיבה, להרגיש כל כך 'חלק ממנה', ולפתוח את התיבה כאילו אני עדיין נמצא בה עד היום?

וחשבתי שאולי יש לי תשובה לכך. מעשה שהיה כך היה:

האירוע התרחש ביום הכיפורים של שנת תשנ"ב.

כידוע, עלייה לתורה בימים הנוראים נחשבת לזכות גדולה, ואנשים מתאמצים מאד, ולעיתים גם מוכנים לתרום כסף רב ובלבד שייזכו לעלות לתורה ביום הכיפורים.

מנהג קבוע היה באותם שנים בישיבה, שהרב יהודה עמיטל זצ"ל היה עולה לתורה למפטיר בשחרית, והרב ליכטנשטיין היה עולה לתורה למפטיר 'יונה' בתפילת מנחה.

באותה שנה ויתר הרב עמיטל על זכותו לעלות לתורה בשחרית, וכיבד בעליה למפטיר אדם חשוב- אחד מידידי הישיבה לאורך שנים רבות. 

כבר מעשה נדיר ומיוחד.

אך כאן רק מתחיל הסיפור.

בסיומה של תפילת מוסף, ניגש הרב ליכטנשטיין אל הגבאי, אחד מתלמידי הישיבה שהיה החברותא שלי וישב לידי, ואמר לאותו גבאי "אתה בטח מבין, שאם הרב עמיטל לא עלה בבוקר - הוא עולה במקומי לקרוא מפטיר יונה במנחה, נכון?".

הרב עמיטל זיהה את הרב ליכטנשטיין ניגש לגבאי וכבר הבין מיד מה "המזימה"... כבר מרחוק הוא החל לומר בקול לעבר הגבאי, תוך שהוא מנופף בידו לשלילה- "שום דבר, שום דבר, הכל כרגיל, הרב ליכטנשטיין עולה למפטיר יונה..."

ואילו הרב ליכטנשטיין טוען כנגד - מה פתאום? לא עלית בבוקר, לכן אתה עולה - ולא אני...

וכך עומד לו הגבאי, נבוך ומבולבל בין שני הענקים הללו, ושניהם מתווכחים ביניהם: זה אומר -'כולה שלך', וזה אומר 'כולה שלך...' מחזה שלא יאומן וכל כך הפוך מן המקובל במקומותינו...

בסופו של דבר הושגה פשרה של שיתוף פעולה: הרב עמיטל עלה לתורה ובירך את הברכות, אך את הקריאה בתורה קרא הרב ליכטנשטיין...

כאשר סיפרתי את הסיפור הזה לתלמיד חכם אחד, שלמד בישיבה חשובה אחרת שאינה מורגלת במעשים כגון אלו, הוא אמר לי "אני חושב שמי שראה סיפור כזה, זה שווה עבורו לפחות כמו כמה שנים של חינוך בישיבה"...

וכך סיימתי את דבר-התורה שלי באותה סעודה שלישית, מספר שנים אחר כך:

אנחנו -תלמידי הישיבה - זכינו , לראות מעשים שכאלה של כבוד הדדי, חיבה ואהבה נטולת כל אגו - בין הרב עמיטל לבין הרב ליכטנשטיין, לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא כמעט מעשים שבכל יום. ואם כל מעשה שכזה שווה שנים של חינוך בישיבה, הרי שאני מבין איך תחושת השייכות לישיבה ממשיכה להימצא איתנו גם כעת, ותמשיך להימצא עוד שנים רבות, והיה זה אך טבעי לחפש אם יש דואר עבורי בתא...

כזה היה הרב ליכטנשטיין שנפרדנו ממנו היום בעצב כה עמוק. למדן, עובד ה', עניו, ולפני הכל - איש מידות.

 

הרב חיים פינסון: לקראת יום כיפור של תשע"ג נפל לידי זכות יתרה שאספר עליה. העוזר של הרב, הרב דב קרול, שלח מייל במייל הקבוצתי של הכולל בזה הלשון: י

שלום ושנה טובה לכולם.

מישהו (לשמירה על סודיות לא אגלה את שמו :) מחפש ספר מחליף להסתפר ממנו לפני יום הכפורים, בשהותו של דניאל ברוקס בחו"ל. האם תוכל לעזור, או ידוע לך על מישהו שיוכל?

כפי שבטח ניחשתם, מדובר בזכות ואחריות מסויימת.

שבת שלום וגמר חתימה טובה, דב 

אני כתבתי לו בחזרה שאשמח לספר את מי שצריך תספורת. לא הייתי הספר הישיבתי אלא נהגתי לעיתים לספר חברים אז ידעתי איך לעשות תספורת פשוטה. התברר לי עד מהרה שהכוונה היתה לרב. מאוד נלחצתי מזה שהייתי מיועד לספר את הרב, אולי בטעות אפצע אותו? הרי אני לא ספר מקצועי, מי אני תלמיד צעיר שלו לספר אותו. גיליתי להפתעתי שהרב ליכטנשטיין תמיד נהג להסתפר אצל הספר של הישיבה כדי לעזור קצת לאברך שעשה זאת כדי להרוויח קצת כסף בצד. היה זה מדהים בעיני שאדם בגיל העמידה שעיני עם ישראל נשואות אליו הולך כתלמיד פשוט אל הספר הישיבתי שאף לא כל התלמידים היו הולכים אליו. הצעתי (דרך הרב דב) לבוא לביתו של הרב אך הוא סירב ואמר שיבוא אלי איפה שאני תמיד מספר. אני אמרתי שאין לי משהו קבוע כיון שאני לא מספר "תמיד" אבל הוא אמר שיבוא אצלי. הרב גם רצה להגיע בהפסקת הצהריים כדי לא לשבש את סדר היום שלי. בשלב הזה אשתי מאוד נלחצה, שהבית לא מסודר ולא נקי ומה יהיה הרב ליכטנשטיין מגיע! אמרתי לה לא לדאוג שהרב הוא אדם מאוד נחמד וננקה קצת לפני שיגיע. בכל אופן הרב הגיע והיה לי התספורת הכי מלחיצה שעשיתי - חששתי שאולי בטעות אני אחתוך אותו או שלא אעשה בצורה טובה. בסוף היה בסדר (נראה לי) ואז הרב רצה לשלם לי, אמרתי לו שאין צורך אבל הוא התעקש אז אמרתי לו שאינני נוהג לקחת כסף גם מחברים אז למה שאני אקח לרב, את זה הוא קיבל. בשבילי היה מדהים לראות עד כמה הרב תפס את עצמו בצורה פשוטה עם ענווה יתרה, היה ממש נדמה שהוא חשב את עצמו כתלמיד בישיבה. אני אישית מתבייש לומר שלא הלכתי מאודי לספר הישיבתי אפילו לא עלה על דעתי שיש בזה הזדמנות לעזור לאברך אבל הרב שם לב גם לפרט הזה. מה גם שהוא דווקא בא בזמן שהיה נוח לי עם כל עיסוקיו.

חבל על דאבדין ולא משתכחין

רלי בר כוכבא: משתפת אתכם בסיפור שהיה לי עם הרב המיוחד הזה:

לפני למעלה מעשר שנים, כשעבדתי בהוספיס כאחות, עלתה אצלנו דילמה אתית (אחת מיני רבות..)הצעתי לצוות להביא בפניהם את דעתו של הרב ליכטנשטיין. בחיל ורעדה פניתי וביקשתי לדבר עם הרב בעניין הקשור לעבודתי. 
מסיבותיו שלו, דחה את העניין , עד שהאדם שדובר בו נפטר.
העניין נשכח, ובהזדמנות אחרת ,משנודע לו באקראי הנושא אודותיו פניתי להיוועץ בו, הצטער מאד ומסר התנצלות כנה, על שהדבר נשתכח מזכרונו.
ערב אחד לפתע, אני מקבלת שיחת טלפון המופנית אלי." שלום, מדבר אהרון ליכטנשטיין" אמר בקולו המרעים והמוכר,
נשמתי, כמעט ופרחה..."אני מבקש שתמחלי לי..."
דמעות מציפות אותי כשאני נזכרת במעמד. היה זה כאילו משה רבינו מתקשר לבקש את מחילתי..
 
מבכים את לכתו, ומבורכים שזכינו להיות במחיצתו,

הרב יהושע גרינשטיין: על גדולתו בתורה ובחכמה של מו"ר עוד ייכתב רבות. כעת, בעת ש"מתו מוטל לפניו", רציתי לשתף את הציבור הרחב בכמה וכמה סיפורים על ענוונותו, על "סבר הפנים" בה קיבל כל אדם, המראה שילוב אדיר בין אדם גדול בתורה, מורכב בכל נימי נפשו [שלא יכל לראות דבר כברור, אלא תמיד מ2 פנים ועוד] לבין אדם ענו, אנושי לעין ערוך, עם מידות שרק אוכל להתפלל ששאיפותי לקיימם יהפכו למציאות:

1. זכיתי להסותופף בעולמה של תורה בישיבת הר עציון באלול בתשנ"ה. אחי שיח' נולד כחודשיים אח"כ, והוא נולד כפג. בדחילו ורחימו, לאחר אזהרות רבות שזה "לא שאלה לרב ליכטנשטיין", ניגשתי לרב ז"ל לשאול אותו את השאלה ה"מורכבת" הבאה, הראשונה מני שאלות רבות: אח נולד לי, אך הוא בפגיה ועדיין לא עבר ברית מילה מפאת "פיקוח נפש" שבדבר. ע"כ, רציתי להתפלל עבורו אך איזה שם אני אומר ב"רפאינו" או ב"מי שברך?" הרב, המורכב לעין ערוך, ללא חיוך וללא צחוק, אך עם אנושיות כה ברורה מעליו, ענה לי כך: "תגיד אח שלך- הקב"ה יודע למי אתה מתכוון!"

2. בשנת 1999 נתנמנתי לגבאי בישיבה, בשבת בה התחיל ר"ח אב/תשעת הימים. ניגשתי לרב לומר לו שנתמנתי לגבאי. הוא חייך ואמר: "איני יודע אם לומר מזל טוב. הינך יודע שזה תפקיד לא פשוט...." ואכמ"ל....

3. באותה השבת, ראיתי במו עיני את ענוונותו, בלי כל זיוף כלל ועיקר. מכיון שמוצ"ש היה ב"תשעת הימים," שאלתי את הרב, שהיה ראש הישיבה באותה , שבת [קרי- באותה תקופה מו"ר הרב עמיטל ז"ל והרב ליכטנשטיין, ששניהם אז גרו בירושלים, היו מחליפים ביניהם את השבתות: כל שבוע ראש ישיבה אחר היה ראש הישיבה לאותו שבת בישיבה, והיה מעביר את השיחות וכו',] כדת מה לעשות עם יין ההבדלה באותה השבת. הרב ענה: "אם אפשר, תנסה להשיג מיץ ענבים וכן מיוצאי ספרד שיגיד הבדלה." את הדבר הראשון הישגתי מיד, חיבאתי במקרר של המטבח וביקשת מהאחראי על המטבח שלא יגעו בו. לצערי, בהגיע סעודה שלישית, מיץ הענבים נעלם. ניגשתי, בתחושת כשלון צורב [קרי- פאשלה בשבת ראשונה כגבאי] לרב, בישרתי לו שאין מיץ ענבים ושאלתיו מה לעשות. ראשית, הרב ראה את פרצופי המודאג ואמר: "אל תדאג." שנית, הוא אמר שיש לו אצלו בדירה מיץ ענבים והוא [קרי- הרב] יילך להביאו. אני מודה שככל תלמיד בישיבה, "יראתי בפצותי שיח" לפני הרב. ובכ"ז, אמרתי לרב: "הרב אמור להעביר שיחה כעת בסעודה שלישית, אני אלך לדירה תוך כדי השיחה ואביא את המיץ." הרב ענה: "לא- אתה בטח לא תמצא, אני אלך להביא." לא ידעתי האם להתווכח שאין זה ראוי ונכון או לא: מדובר בראש הישיבה, שכל תלמיד העריץ עמוקות ולא ידעתי האם זה נכון, "פרוטקולית" להתווכח. בהתלבטות זו חזרתי לשולחני. לאחר דקות מספר, הרב קרא לי לשולחן וכך אמר: "אשתי חושבת שאין זה נכון שאני אלך להביא את מיץ הענבים, ולמרות שאני חולק, רציתי שתשמע את דעתה." הרבנית שתח' התחילה לומר את מה שהיה ברור לי בתחילה, ומפאת הכבוד/ההתלבטות הנ"ל לא אמרתי: שאין זה ראוי, ולא חינוכי, שראש הישיבה ירוץ להביא מיץ ענבים." לא האמנתי שהרב מביע זאת כוויכוח לגיטימי ואזי רצה שאני "אחליט" בנושא. מיד אמרתי, תוך כדי דבריה של הרבנית, שאני מיד קופץ לדירתו. הרב הדריך אותו בדייקנות למקום הימצאותה של מיץ הענבים [עליו נזמן בסעודה שלישית, כך שלא יהווה "הכנה" מקודש לחול ואח"כ נשתמש ונשתה בהבדלה,]  ויצאתי בפסיעה שאינה גסה [מפאת קדושת השבת] לדירתו אז באלון שבות. הדירה היתה פתוחה, מצאתי מיידית את המיץ ומיד חזרתי בהליכה מהירה [שוב- ללא פסיעה גסה בשבת] לחדר האוכל. הרב והרבנית קיבלו את פני בחיוך רחב. אך מעבר לבושה, שאני בכלל העלתי על דעתי לתת לראש הישיבה לרוץ לביתו במקומי,  נודע לי אח"כ שבמקום שהרב יתחיל את שיחתו אחרי ניגון מסויים שהיינו שרים בסעודה שלישית, הרב נשאר במקומו וסירב להתחיל את שיחתו עד שאני, הקטן ,חזרתי לחדר האוכל.....

4. בתקופתי כגבאי, למרות ש"בין הזמנים" הפורמלי החלה מיד עם תום "משמר" לקראת ערב תשעה באב, ארגנתי תשעה באב בישיבה עם קינות המסוברות ע"י הרמי"ם וביקשתי מהרב שיעור אחה"צ. במהלך השבוע, הרב ניגש למקומי [הוא מעולם לא "קרא לי" למקומו"] והתחיל להתייעץ עמי, תלמיד מן המניין [בלבד, ואפילו פחות] על הנושאים השונים שהוא חשב להעביר באותה תשעה באב, ומה אני חושב שמתאים. הייתי אז בשיעורו של הרב בערך כשנה, אך עד היום, איני תופס את ענוונותו, ללא כך זיוף, בה הוא התייעץ עם תלמיד מן המניין. אחרי ששמעתי את ההצעות השונות, אמרתי לרב: "הרב- הרי ראש הישיבה וודאי יודע מה הכי מתאים." הרב ענה לי: "מה זאת אומרת- הרי אתה מארגן את הדבר, מה אתה חושב שמתאים?"

5. בתקופת לימודיי בישיבה, חליתי במה שקרוי "MONO" או "מחלת הנשיקה" הפוגע בכבד וגורם לעייפות עמוקה וגדולה. ניגשתי לרב, מכיון שבתקופה זו הייתי בשיעורו, ואמרתי לו שאני מתנצל מראש על כך שנעדרתי ואעדר מכיון שאני חולה במחלה זו. הרב מיד איחל רפואה שלימה, התחיל בהרצאה קצרה על המחלה הזו ועל כך שהוא מדבק ואין לו תרופה, ואף הפציר בי שלא אדחוף את עצמי מדי.

6. ב"ה, המחלה עברה לה, חזרתי לשיעורו ובשבט תש"ע זכיתי להתארס עם אשתי שתח' ביום ראשון ב' שבט. ביום שני, ג' שבט, ניגשתי לרב ובישרתי לו. הרב איחל לי "שישרה שכינה ביניכם" ועם עוצמתו האדירה בתורה, רצה לדעת מי זו אשתי לעתיד, איפה היא לומדת וכו'. למחרת היום, ד' שבט, אחרי כשנתיים בשיעור, זכיתי לקבל את האימרה שכל תלמיד די חשש ממנה: "יהושע-תאמר". המילה "תאמר" בשיעור של הרב היתה מילת "קוד" בה אתה קורא את הגמרא, ובעצם עונה באותו יום על רוב רובם של השאלות על הסוגיה בשיעור. אני זוכר עד היום את הסוגיה בגיטין [סוגיית"אינו בתורת גיטין וקידושין" - עבד כשליח להבאת ולקבלת הגט בדף כ"ג.] תוך כדי השיעור, שאלתי את עצמי שוב ושוב- איך יכול להיות שדווקא היום, למחרת היום בה התארסתי, הרב "נזכר" לקרוא לי? ואזי הבנתי את אחד ה"שיעורים" החשובים ביותר שאני נושא איתי עד היום, את דברי הרמב"ם הבסיסיים ביותר בהלכות תלמוד תורה [א/י"א] "כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה:  בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים--חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה." הרב, ח"ו, לא רצה להכשיל אדם כלל ועיקר: הוא היה רחוק מזרח כמערב מציניות וממשחקים זולים, וזאת בלשון המעטה. כפי שדרש מעצמו, הוא דרש מתלמידיו: גם כשאתה עייף ועסוק, אתה חייב בתלמוד תורה. את אותה חווית "תאמר" איך שהוא עברתי בשלום, אך את הלקח אני נושא ומוקיר לרב עד היום, בטיסה/אחרי טיסה, אחרי שישנתי טוב בלילה/שלא ישנתי טוב בלילות, ועוד- ואי אתה ראשי ליבטל ממנה."  

7. לא זכיתי שהרב יהיה בחתונתי מכיון שבאותו לילה נולד לו נכד. התחתנתי מעט לפני פסח, וכמנהגי, הלכתי "להקביל פני רבו" ברגל ע"י הליכה לביתו [אז בירושלים.] נכנסתי, יחד עם אשתי שתח', בערב שביעי של פסח, והתיישבתי בין התלמידים. הרב היה באמצע תשובה לשאלה ואז, תוך כדי דיבור, ראה את פני ואת פני אשתי. הוא מיד, בלי כל היסוס, התנצל [לפני תלמיד שהיה עפר לרגלו, ולפני תלמידים רבים שישבו] על כך שהוא לא הגיע לחתונתינו, איחל לנו ברכה שלא אשכח מעולם, והמשיך בשיחתו. אשתי שתח' לא הבינה איך רב בסדר גודל של הרב ליכטנשטיין ז"ל בכלל "התייחס" לכך שבאנו לביתו. לאחר שהתלמידים עזבו, ניגשתי לרב וביקשתי את מחילתו שנכנסתי לביתו באמצע דיברו ובכך הרב היה צריך לסטות מהנושא עליו דיבר.  הרב מיד ענה:  מדוע אתה מתנצל? איני מבין!".....

8. אדלג בשעה קשה זו לאלול תשע"ד, לשיחתי האחרונה עם מו"ר: בני חביבי הגיע לעול המצוות ורציתי שיפגוש את רבותי, מהם קיבלתי את המסורת היקרה, ועליו מוטל האחריות להמשיכה! את הרב עמיטל ז"ל הוא לא זכה לפגוש [אלא דרך סיפורים] וע"כ, באתי לישיבה כדי שיפגוש את הרב ליכטנשטיין. למרות שכבר עבר 2 נפילות, הלך עם הליכון לאחר שהייה בטפוך נמרץ, ידעתי גם ידעתי שאוכל למצוא את הרב במקומו. כפי שאמר פעמים רבות, יהודי מחוייב לשמור על "תמידים כסדרם" ועל אף הקושי הפיסי הרב, הוא אכן ישב במקומו בבית המדרש בה זכיתי לדבר עם הרב פעמים כה רבות. ניגשתי לרב, הצגתי בפניו את בני נעם שיח', שוחחנו כ7 דקות, [ובדמעות תוך כדי כתיבה שורות אלו], בפחד גדול, עשיתי דבר שמעולם לא עלה על דעתי לעשות: לברך "בברכת הדיוט" את מו"ר: הודתי לרב על הפגישה ואז אמרתי: "זכיתי לקבל מהרב את המסורת והרבה מעבר לה, והיום הקב"ה זכיתניי שבני יפגוש את מו"ר שממנו קיבלתי את המסורת. הנני הקטן מאחל לרב שהקב"ה יזכה אותו בשנים רבות וטובות בה יוכל להמשיך להעביר את המסורת היקרה הזו לתלמידים רבים." תשובתו של הרב לא אשכח מעולם, והוא נר לרגלי עד עצם היום הזה: "תודה- אשתדל!"

מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל "השתדל" כל ימיו לפניו יתברך, הצליח להנחיל תורה ודרך לאלפי תלמידיו ואלפי אלפי מעריציו. שנזכה אנו, תלמידיו ומוקיריו, להגיע לרמה בה הרב זצ"ל הגיע, בה יוכל לבוא לפני כסא כבודו, ולומר, בלי כל היסוס: "השתדלתי!"  

חגי משגב: לפני שלושים וארבע שנים, בימי הספירה שלאחר ל"ג בעומר, ואני תלמיד בישיבת הר-עציון (אליה עברתי לאחר שנות ההסדר במעלות), קם הרב ליכטנשטיין ממקומו וניגש אלינו, קבוצה של שלשה תלמידים בבית המדרש: יובל שרלו, שלמה מוזס ואנוכי. עמדנו על יד גרם המדרגות, והרב אמר: אני מבקש מכם להיות בית הדין שלי. מנהגי הוא לא להתגלח במשך כל ספירת העומר עד שבועות, חוץ מערבי שבתות, אבל הערב אני מוזמן לסדר קידושין אצל תלמיד, ואינני רוצה להופיע שם לא מגולח, ולא על דעת זה נהגתי את מנהגי. האם תתירו לי את הנדר?

עמדנו שם שלושה תלמידים נבוכים, בהפיכת יוצרות: הנה אנחנו כביכול ה"חכם" שהרב בא אלינו לישאל על נדרו. הבטנו זה בזה, מלמלנו משהו כמו "אנחנו מתירים", הרב הודה לנו בטבעיות מוחלטת וברצינות גמורה ושב למושבו ולתלמודו.

לא נמניתי על תלמידיו הקרובים, ולא זכיתי להיות בין שומעי לקחו שנים רבות. אבל את זה אני זוכר: גאון עולם שחשיבתו הייתה פשוטה וישירה, ואיש צנוע ועניו שכלל לא ידע שהוא כזה.

בעילום שם: לאחר פטירתו של אבי, חשך עלי עולמי, הרב ליכטנשטיין חרף גילו המתקדם ומצבו הרפואי המורכב שמנע ממנו לקחת חלק פעיל כבעבר בהרבצת התורה בישיבה והיותו משופע במאות תלמידים. נהג לעיתים לגשת למקומי ולהתעניין בשלומי ושלום משפחתי. ההרגשה שראש הישיבה הנערץ שנתפס כניצב על פלנטה רוחנית אחרת יורד לעולמי הפנימי וחרף הקשיים האובייקטיבים מתעניין במצבי, וזאת למרות העובדה שהתאמצתי לשדר ׳עסקים כרגיל׳ עודדה את נפשי והעניקה  לי את ההרגשה של צרת רבים, שהיא בחינת חצי נחמה

הרב דוד קניגסברג:

מי שהיה בשיעורו בישיבה אוניברסיטה אף פעם לא ישכח את שיחות ימי ראשון בבוקר. איזו השפעה אדירה הייתה לשיחות יום ראשון בבוקר של רב אהרן.

אני חוזר אתכם לניו יורק 1968.

התנועה ברכבת התחתית דלה, האווירה ישנונית. העיר עדיין נחה לה.  אבל  90 התלמידים של רב ליכטנשטיין – רובם מיניו יורק רבתי אבל חלקם גם מערי החוף המזרחי- מגיעים בנאמנות  לשיעורי ימי ראשון בבוקר של רב ליכטנשטיין. איש לא נעדר. ולא בגלל קפדנותו של רב אהרן אלא כי באמת לא רצינו לפספס.

השיעור מחולק לשניים. שעה וחצי גמרא, ואחר כך שעת שיחה של רב ליכטנשטיין על נושאים הנבחרים על ידו. שלא כמו השיעור המסורתי בגמרא, בשיחה אין כמעט מילה בעברית, אין ציטוטים מחז"ל, והשיח כולו באנגלית המשובחת שלו, מליאה מטפורות וציטוטים מענקי הרוח של יוון, בריטניה, ואנשי הגות נוצרים מארה"ב.  שיחה מעוררת  מחשבה. מנערת. שוברת מוסכמות. רובנו למדנו לראשונה באותם ימי ראשון מילים ומושגים פילוסופיים / ספרותיים / חדשים אשר הרב הכניס להם מנשמתו.

השיחות התרכזו במוסר במובנו הרחב וגדול, התובעני.  מוסר ציבורי. מוסר אישי. על מחויבות מוסרית לחברה הכללית. והשיחה השנתית לקראת חנוכה על חובתנו לשרת את עם ישראל , כל אחד כפי כישוריו ונטיות לבו, בין בקודש או בחול, בין בארה"ב או בישראל.

23 שנים אחרי השואה ויהודי ניו-יורק דאגו לעצמם ואולי לישראל. הניחו לעולם הגדול לדאוג לעצמו.

והנה אחרי דיון מנומק היטב על מחויבות הפרט לגבי פשעיהם של אחרים, "רבי" מעלה על נס את החובה שלנו לא להתעלם מהרצח-עם נגד תושבי ביאפרה (  Biafra ),  חבל ארץ מתבדל בניגריה הענקית.

רב אהרן – שאף פעם לא ביטל שיעור – הפתיע עם הודעה כלאחר יד על  דיון טלפוני עם חבר לכיתה מאוניברסיטת הרווארד שהפך איש חינוך ומשמש מנהל תיכון אפרו-אמריקאי יוקרתי בברונקס. הם החליטו במשותף שעליהם להפגין ליד האו"ם נגד הרצח-עם בביאפרה, עם מי מתלמידיהם שירצה, אבל ללא כפיה. "מחר", אמר רב ליכטנשטיין, "הבטחתי לחבר שלי שאני אפגוש אותו והתלמידים שלו ליד האו"ם ונמחה ביחד על השקט בעולם כלפי הפשע המתמשך בביאפרה".

"אני לא מבקש מכם להצטרף אלי.  ואני לא בטוח שהישיבה תסכים עם החלטתי. אני לוקח על עצמי אחראיות בלעדית לגבי העברת השיעור מחוץ לכותלי הישיבה. אבל מי מכם שרוצה מחר לשמוע את השיעור שלי, מוזמן לבוא עם הגמרא שלו לקיר ישעיה ( Isaiah Wall  )  בשעה הרגילה של השיעור." ובמילים אלו סיים ועזב את החדר.

וכך למחרת – לאחר נסיעה של 40 דקות מישיבה אוניברסיטה – התייצבו הרוב המכריע של תלמידיו – כיפות מכל הסוגים, שיער באורכים שונים, לעמוד ביחד עם הקבוצה הכל-כך-שונה מאתנו, לשמוע את דבריהם של המנהל האפרו-אמריקאי מהברונקס ושל המגיד-ישעור מישיבת רבנו יצחק אלחנן.  לאחר מכן  נשארנו שם ישובים על הרצפה עם גמרות, לומדים את השיעור הקבוע.  

השיחות של ימי ראשון השאירו רושם עמוק על כל המשתתפים. שמרנים ורדיקלים, חובבי פילוסופיה ושקדנים מסורתיים, ציוניים-יותר וציוניים-פחות. שמענו את התורה במבטא עדכני ומחייב, אישי ומעורר, עם דרישה תובענית לאמת ויושר. השתנינו דרכו, כולנו. הוא איתגר אותנו לעד.

דוד קניגסברג

תושב ירושלים מאז 1979

הסמכה לרבנות מישיבה אוניברסיטה

תואר שלישי בפסיכולוגיה, ישיבה אוניברסיטה 

בניהו מינצר: סיפורים על הרב רבים הם, אשתף בסיפור שמאיר את הוויתו כמחנך בחסד.

לפני כארבע שנים, ואני תלמיד צעיר בישיבת הר עציון ניגשתי בדחילו וריחמו אל הרב ליכטנשטיין גאון התורה והמוסר ושאלתיו שאלה תלמודית, ואחר ששאלתי שאלה וקיבלתי תשובה ארוכה ערוכה ויסודית חזרתי למקומי, באותו היום אבי התקשר אלי וסיפר לי בהתרגשות ששעה קלה לאחר מכן התקשר אליו הרב ליכטנשטיין , וכדרכו הזדהה ללא תארי כבוד והודיע לו ש״למדנו איתי יחד״ היום-בזו הלשון! כאילו לא הייתי מצעירי התלמידים שניגש אליו כדי לקבל הבהרה לשאלה מסובכת. ושהוא נהנה מההתקדמות שלי. גאון החינוך והמוסר.

אבשלום מאירסדורף

את מידת הכרת הטוב למדתי במיוחד מרבי ומורי הרב אהרן. המקרה המכונן ארע בהיותי תלמיד שיעור א' בשנת תשמ"ג . בחדר האוכל כל תלמיד היה אוכל במקום שתפס לא היו מקומות שמורים. בסוף האוכל היינו מורידים כלים. לרב עמיטל ז"ל ולרב ליכטנשטיין ז"ל הכינו שולחן לשניים לאכול ארוחת צהרים. לי היה ברור כשמש שאין מתפקידם להוריד כלים. אני עומד ליד העמדות להורדת כלים ולידי עומד הרב אהרן מחכה כאחד התלמידים. אני מסתכל ובהתחלה לא קולט הסתכלתי עוד פעם שאני לא מדמיין. הרב מוריד את הכלים. נכנס למטבח אני אחריו . אני רואה שהרב אומר תודה לכול עובד במטבח יהודים וערבים. לבסוף נגש לבנצי מנהל המטבח ומודה לו מקרב לב על הארוחה. מכאן החלטתי אם הרב אהרון מודה כך על כל ארוחה שהוא אוכל לעובדי הישיבה והוא ראש הישיבה אני הקטן תלמיד שנה א כל שכן חייב וכך מאותו יום נהגתי. מידת הכרת הטוב. הרב אהרן היה מורי ורבי אבל בראש ובראשונה היה ספר מוסר מהלך. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

מורדי מילר: הוא, הרב אהרן לכטנשטיין, היה ראש הישיבה שלי, מגדולי הדור, גאון אדיר בעולם התורה, בעל תואר ד"ר לספרות אנגלית מהרווארד ובעל עשרות שנים של עשייה אדירה בתחומים רבים.

אני, תלמיד שזה עתה החל ללמוד בישיבה.

לפני שאספר על אותו בוקר, בראשית ינואר 2009, אקדים הקדמה קצרה.

עבור התלמידים הצעירים בישיבה היה הרב לכטנשטיין כמעט בלתי מושג. אם למישהו הייתה שאלה בהבנת הסוגייה הוא יכל לשאול את אחד הבחורים הבוגרים, או את הר"מ שלו. מי שהרהיב עוז בנפשו לגשת לקדמת בית המדרש, לעמוד הימני שם מקום ראש הישיבה, כנראה הכין שאלה מעמיקה במיוחד.

כשמישהו מהתלמידים הצעירים היה ניגש לרב לכטנשטיין היה אולם בית המדרש מחסיר פעימה, כולם היו מפסיקים רגע מהשקלא וטריא ומביטים בתלמיד השואל. לאחר מכן היינו פונים אליו: נו, נו, ספר. מה שאלת? ומה אמר לך הרב?

מעטים נגשו אליו לא משום שלא היה מקבל את פנינו בהקשבה. הרי בענווה ובסבלנות ענה הרב לכל מי שפנה אליו. אלא בשל גדלותו האדירה. די היה להכין את דף המקורות העמוס ולנסות לעקוב אחרי שיעור כללי אחד שהעביר הרב כדי להבין כי בפנינו ניצב לא רק תלמיד חכם השוחה בים התורה וההלכה אלא גם באדם בעל כתפיים אדירות ושיעור קומה; מנהיג.

לאחר הקדמה קצרה זו אגש לסיפור האישי.

הייתי תלמיד צעיר ולעתים גם חצוף. באותם ימים היו אירועים אלימים סביב "בית השלום" בחברון והרב לכטנשטיין הוציא הודעת גינוי. החלטתי לכתוב מאמר תגובה בעלון הישיבה "דף קשר" ובו להביע את התנגדותי להודעת הגינוי שהוציא ראש הישיבה. מסרתי את המאמר לפרסום וחזרתי למקומי בבית המדרש.

כעבור מספר ימים, בתום תפילת מנחה, ניגש אלי אחד הרבנים בישיבה. "מורדי, הרב לכטנשטיין קורא לך". 

הייתי בטוח שהוא מתבדח. לא העליתי בדעתי שהוא אכן קורא לי. התחלתי ללמוד "סדר צהריים", אך כעבור דקה חזר אותו רב ושאל: "אתה הולך? הרב לכטנשטיין מחכה".

נרעדתי. הוא באמת קורא לי. זה ודאי בנוגע למאמר שביקשתי לפרסם. השניות שעברו עד שהתייצבתי מולו נדמו כנצח. דמיינתי כיצד הוא גוער בי, בצדק, על העוז שהרהבתי בנפשי. לא היה לי ספק שתכף הוא יוכיח אותי, אולי בכעס מה, ויודיע לי כי המאמר לא יוכל להתפרסם.

עיניים רבות ליוו אותי עד שנעמדתי מולו. זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחתי איתו באופן אישי. מצד אחד חשתי גאווה, הוא יודע מי אני, הוא מכיר את שמי. מצד שני חשש לקראת הדברים שיאמר.

הוא ביקש שאשב לצידו. לא כל מה שאמר אני זוכר, בשל ההתרגשות הגדולה שאחזה בי.

הוא פתח בכך שקרא בעיון את מה שכתבתי. הוא הסביר למה הוא לא מסכים איתי, וחילק את הסתייגויותיו לבחינות שונות (כפי שהיה נוהג לנתח בחדות ובעמקות סוגיות גמרא סבוכות).

גדול הדור טרח וקרא את מה שכתבתי, ועוד ניסח לעצמו הסתייגויות ופרש אותן בפניי! 

אחרי זה הוא ביקש ממני להביע את דעתי.

ברעד הסברתי את עצמי, אבל נוכח טיעוניו הבהירים נדמה היה שכל זה מיותר. טענותיי המרכזיות הסתתמו מאליהן. ציפיתי שיגיע לשורה התחתונה, שיאמר לי שלא ראוי שהמאמר יפורסם אך במקום זאת ציפתה לי הפתעה, אותה אני נושא מאז ועד היום. קולו רעם לפתע "פה לא תהיה סתימת פיות"! ושב והדגיש שאם אחליט לפרסם את המאמר, אני התלמיד הצעיר, נגד ראש הישיבה, זה בסדר גמור.

שאלתי אותו מה דעתו אך הוא סירב לומר לי. "תתייעץ עם רבנים ואנשים שאתה מעריך" הוא הציע לי "ותקבל החלטה".

באותו יום ביקשתי מעורכי "דף קשר" שלא לפרסם את המאמר.

אמנם במבט לאחור היה ראוי לו לא היה נכתב המאמר כלל, אך מאידך זכיתי ללמוד שיעור לחיים על מנהיג גדול, על היחס הרציני והאישי שהעניק לי ועל הכלה ורוך.

בפורים של אותה שנה, כשהייתי שיכור, ניגשתי אליו ונתתי לו חיבוק. אמרתי לו שאני מקווה שהוא לא מקפיד עלי על שכתבתי נגדו. הוא רק חייך. או אולי אמר משהו ובשכרותי לא שמתי לב.

מאז אותה שיחה אישית יצא לי להיות פעמים רבות ב"שיעור כללי" שהעביר, את חלקם אף הצלחתי להבין עד הסוף ולסכם; נפלה בחלקי הזכות האדירה לראיין אותו לשבועון "עולם קטן" (גיליון 251) וההקלטה של שיחתנו עוד מצויה בידי.

כל מה שאכתוב לא יצליח להתחיל לתאר את גדלותו של האיש, הרב, המנהיג, מורה הדרך הזה. רבים וטובים ממני יעשו זאת.

ראש ישיבה שחשנו במחיצתו יראה ואהבה, מלכות ואבהות. אדם שהיה כולו תורה ואהבת ה', כולו אהבת אדם. מי שבהליכותיו ודיבורו קיים את מאמר המשנה "דברי חכמים בנחת נשמעים". לב סוער וזועף תמיד נרגע נוכח הבנתו החודרת, הקשבתו המוחלטת ואבחנותיו השקולות והמדויקות. 

אמת מה נהדר היה מראה ראש הישיבה הרב לכטנשטיין בחג השבועות; בדרכו לארון הספרים באחורי בית המדרש להביא עוד ספר; ברכנו על הספרים מדי יום ביומו; בהעבירו שיעור כללי; בשיחת ליל פורים; בריקוד בבית המדרש; בתפילתו; בהליכותיו. אמת מה נהדר היה.

יוני גנוט: באירוע לכבוד בר מצווה של בוגרי הישיבה ניגש אחד הסבים עם נכדו לרב ליכטנשטיין ושאלו: איך יכול להיות שעל אפרסק בתחילת העונה אני אומר שהחיינו ועל הנחת תפילין של נכדי לא?!
הרב הביט בנכד וביקש ממנו ללכת לשאול את הרב פלוני אחר...
הסב התפלא ושאל את הרב למה הוא לא עונה בעצמו??
ענה לו הרב שהוא גדל בבית ובסביבה אחרת. אותי לימדו לעבוד את ה׳ ביראה, אצלנו לא מברכים שהחיינו אם לא חייבים... אז הפניתי אותו לרב שהתחנך על אהבת ה׳, אולי תהיה לו תשובה יותר מתאימה!

הרב דורי הנמן: קיץ תשמ"א (1981) עשיתי זמן קיץ בישיבת אלון שבות. בימי ששי העביר הרב ליכטנשטיין שני שיעורים. את השיעור הרגיל בגמרא ולאחריו שיעור במדרש (דומני אבות דרבי נתן). רק שם שמע המרכזניק שהייתי משפט כמו 'המחלוקת בין ר' מאיר לר' יהודה מזכירה את המחלוקת בין הקתולים לפרוטסטנטים'.

לאחר השיעור הייתי מצטרף אל הרב במכוניתו ונוסע הביתה לשבת. בנסיעות אלו הייתי מרבה בשאלות והרב היה משיב ברוח טובה. פעם אחת שאלתי אותו מדוע חמיו הרב סולוביצ'יק אינו עולה ארצה. הרב הסביר לי על השפעתו הרבה ביהדות ארצות הברית.

אם כך המשכתי לשאול מדוע אתה עלית ארצה. הרב השיב שהוא מאמין שמה שאנו עושים כאן ישפיע שם. המשכתי והקשתי מגברא לגברא כמה פעמים עד שירדתי בירושלים. תלמיד וותיק של הישיבה שירד איתי תופס אותי ואומר 'היום הגזמת'. פגעת בנקודות רגישות מאוד אצל הרב. בשבוע שלאחר מכן נגשתי להתנצל לפני הרב ואמרתי שלא הייתה לי כל כוונה לפגוע. הרב תפס בחוזקה בזרועי ופעם ראשונה שמעתי אותו יוצא משלוותו. 'תוציא לך את זה מהראש'. 'לא פגעתי בי' 'בשביל זה אני כאן שתשאלו את השאלות הכי קשות'. למדתי משהו על תפקידו של מורה. יהי זכרו ברוך.

הרב אביעד כהנא: בכאב ובצער, אספר סיפור, על הגאון העניו החסיד שזכיתי להסתופף בצילו, שהתבקש לישיבה של מעלה, הגאון הרב ליכטנשטיין. זהו סיפור פשוט שכל אחת יכולה ללמוד ממנו על גדולתו במידות.

לקראת חתונתי שאלתי אותו האם ניתן לברך בחופה על מיץ ענבים ולא על יין. הוא ענה שמותר אבל עלי לשים לב שמיץ ענבים הוא יותר דליל ויש יותר סיכוי שהוא יישפך על השמלה של הכלה..

למחרת החתונה שלנו התחתן חבר טוב שלי שהרב ערך את חתונתו. אשתי ואני הגענו לסבב הריקודים הראשון. הרב הקפיד לרקוד עם החתן ואיתי יחד ואח"כ ניגש לאשתי והתנצל שבחתונה שלנו היה עליו לחזור לישיבה ולא היה יכול להישאר לרקוד...

כשעשינו חנוכת בית הזמנתי את מו"ר הגרא"ל לקבוע מזוזה בבתינו. 
הוא הגיע ושאל. היכן במשקוף לקבוע לך את המזוזה?
עניתי: הרב היכן שתרצה הזמנתי אותך לקבוע.
שאל: איך שאני נוהג או איך שאתה?
עניתי: הרב הזמנתי אותך מה שתעשה זה מצוין.
אמר: אני רואה שאתה לא מבין. רוב העולם נוהג לקבוע מהשליש העליון ומעלה אבל שיטת הש"ך היא שיש לקבוע מזוזה בדיוק בשליש העליון לא למעלה מזה ולא למטהמזה, וזה נראה קצת מוזר לכן אני שואל אותך. איפה אתה תרצה שאקבע את המזוזה?
עניתי: הרב הזמנתי אותך, ואשמח שהרב יעשה מה שנראה לו.
אמר: טוב, תביא לי מטר למדוד. מדד בדיוק את המקום וקבע מזוזה.

סיפור שסיפר הרב ליכטנשטיין עצמו מתוך הספר ׳באור פניך יהלכון׳ בעריכת הרב ראובן ציגלר:

כמה שנים לאחר שעלינו ארצה, התהלכתי עם בני משפחתי בשכונת בית ישראל בירושלים, שכונה שברובה סמטאות צרות. הגענו לפינת רחוב שבה סוחר אחד נתקע עם רכבו, התלבטנו כיצד לעזור לו; זה היה מקרה ברור של חיוב פריקה וטעינה. היו שם כמה נערים מהשכונה, בני עשר או אחת עשרה, אם לשפוט על פי חזותם. הם ראו שהנהג לא חבש כיפה. מיד התחילו לפלפל, בהתבססם על הגמרא בפסחים, אם כן או לא לעזור לו. הם אמרו, 'אם הוא גלוי ראש, מן הסתם אינו מפריש תרומות ומעשרות, ואם כן חשוד הוא על הטבל'.

"באותה עת כתבתי למורי ורבי הרב סולוביצ'יק ז"ל, וסיפרתי לו על האירוע. סיימתי בהערה, שנערים ממחננו לא היו מכירים את הגמרא בגיל זה, אבל הם היו עוזרים לו. תחושתי אז הייתה: מדוע, למען ה', אנחנו חייבים לעמוד בפני הבחירה הזאת? האם בלתי אפשרי למצוא בחורים שהיו עוזרים לו וגם מכירים את הגמרא? האם הכרח הוא לבחור? אני מקווה ומאמין שלא. אבל אם יכפו עליי את הבחירה, אין לי ספק לאיזה צד הייתי נאמן: הייתי מעדיף שיידעו פחות גמרא, ושיגישו עזרה".

אביעד פרידמן: בימים הקרובים נשמע ונקרא על גדולתו בתורה והיקף ידיעותיו העצום של מורנו ורבינו הרב דר' אהרון ליכטנשטיין זצ"ל. קטונתי מלספר על גדולתו בכל חדרי התורה ובכל נדבכי החכמה הכללית והיו לרב תלמידים גדולים בחכמה ובתורה וקרובים ומוערכים ממני אך כמי שזכה להיות מזוטרי תלמידיו . רציתי לספר על אנושיותו, צניעותו , גדלותו ומסירותו האין סופית לתלמידיו. 

בשנת 91 למדתי כתלמיד צעיר בישיבה. הרב נתן שיחה בבית המדרש לפני תלמידי הישיבה. בשיחה התייחס הרב לביקורת שהעבירו התלמידים על עניינים טכניים כשיפוץ הכיתות ומכון ההוראה . במהלך דבריו חייכתי חיוך ציני שנתפס בעיניו כמזלזל. הרב פנה אלי באמצע השיחה ואמר אביעד אתה צוחק אבל אתה יודע שאני צודק. והשיחה נמשכה. באותו לילה בשעה 23:00 קרא לי אחד הבחורים לטלפון הציבורי ואמר לי שיש לי טלפון דחוף מאהרון. ירדתי למטה מבית המדרש, לא ציפיתי לטלפון בשעת לילה מאוחרת ולא הבנתי מי זה אהרון. בטלפון היה הרב ליכטנשטיין הוא ספר כי לא יכול היה לישון מכיוון שהרגיש שפגע בי בפומבי והוא מוטרד מכך. הרב ספר כי הוא מתכנן מחר לבקש סליחתי לפני כל בית המדרש מכיוון שזה היה הפורום בו הוא אמר את הדברים, וזה הפורום בו עליו להתנצל. אולם הוא לא יכול לישון כאשר הוא מרגיש שפגע בתלמיד. נדהמתי מבקשתו זו ובקשתי ממנו שיחוס עלי ולא יתנצל לפני כל בית המדרש.

לרב לא היו שום גינוני כבוד והוא היה תמיד צנוע וענו. כאשר היה עובר ליד הטלפון הציבורי הוא היה עוצר לשמע הטלפון המצלצל מחפש את התלמידים בבית המדרש ואם צריך גם לוקח הודעות עבורם. מעולם לא נתן שתלמיד ינהג בשבילו או שיעשה משהו עבורו. כל תלמיד בישיבה זוכר את דמותו הענקית הולכת עם ערימת ספרים לשיעור הכללי ואבוי לתלמיד שרק יחשוב לבא לעזרה.

פעם כשבא לבקרנו בטירונות בגולני הגיע הרב עם תלמיד בוגר עם זקן. כדרכו הרב נהג והתלמידים ישבו לצידו. כשהגיע הרב לשער הבסיס הבהיר המפקד כי הרב המכובד ייכנס פנימה לבסיס והנהג ימתין בחוץ...

ראש ישיבה שיש לו מאות תלמידים והוא חרד לכבודם אבל על כבודו מעולם לא חשב כזה היה רבנו. 

בשנת 99 ערב יציאתו של ראש הממשלה ברק לפסגת קמפ דיוויד הוא בקש ממני לארגן עבורו מפגש עם מספר רבנים ואנשי רוח ובתוכם הרב ליכטנשטיין לפני צאתו לפגישות חשובות אלו. בטרם הכניסה ללשכה הביעו חלק מהאנשים ביקורת גדולה על מעשיו של ברק והתנהלותו אך בתוך החדר תחת השפעת התפאורה המרשימה של חדר ראש הממשלה ונוכחות ראש הממשלה וצוותו גם גדולי המבקרים התחילו לעדן את דבריהם וחלקם אף לעגלם.

כאשר הגיעה זמנו של הרב ליכטנשטיין לדבר השתררה דממה בחדר. הרב קם ובמשך 10 דקות (לבטח אחת ההרצאות הקצרות שנשא בחייו) בקר את התנהלותו של ברק באופן ענייני ומושכל אך במילים קשות וחריפות. הרב הבהיר לראש הממשלה כי הוא חרד מהתנהלותו וחש כי הוא מקבל החלטות לא נכונות מתוך גאווה, ללא תהליך מושכל וללא הכנה ובצורה הנוכחית נסיעתו תביא לנזק גדול למדינת ישראל.

הרב לא היה מאנשי הימין ולא ראה את עצמו כנציג של המחנה הלאומי אבל בנקודה זו הוא חש כי מעשיו של ברק מסוכנים. ראש הממשלה ברק לא היה מהמקשיבים הגדולים לביקורת אולם בסיום הפגישה לקראת היציאה מהחדר הוא נגש לרב אהרון ואמר לו כי מכל הדברים שנאמרו הוא הושפע מאד מדבריו ומבקש להמשיך לשמוע ממנו בהמשך. בצאתנו מהלשכה ליותי את הרב לרכבו והוא עצר לפתע ואמר לי לא קל לי לומר דברים כל כך חריפים ובוטים לראש ממשלה בנוכחות אנשים רבים אבל האמת צריכה להיאמר.

כזה היה רבינו איש אמת שלא פחד מפני איש ואמר את האמת כפי שהיא. 

בשנת 2003 נהלתי את חברת מעריב והגעתי להתייעץ עמו מספר פעמים. בפעם הראשונה עסקנו בהלכות עיתונות ושבת. כלי התקשורת בישראל עובדים בשבת, הן באתרי האינטרנט ובשבתות הקיץ גם מערכות העיתונים. כשומר שבת הדבר הפריע לי מאד ושאלתי את הרב על עבודה במקום שכזה.

הרב נתן את תשובותיו בנושא במתינות אולם כאשר התייעצתי אתו על עובדים שהועסקו דרך חברת כוח אדם ולא קבלו את שכרם בזמנם והפנסיה שלהם לא שולמה כיאות. האחריות המשפטית לא הייתה של מעריב וניסיתי להסביר זאת אבל הוא קם לפתע על רגליו. וממרום קומתו הגבוהה והתחיל לצעוק ולנזוף בי "אתה צריך לקום ולמחות, אתה צריך להפוך את ישיבת הדירקטוריון, אסור לך לשתוק לרגע על דבר כזה זה לא מוסרי" ותוך כדי דבריו התחיל מצטט לא תלין שכר שכיר יצאתי מהחדר מבויש והעובדים הפכו להיות עובדי חברה.

שנה לאחר מכן התלבטתי בסוגיית פיטורי שני עובדים אשר הכו אחד את השני בתגרה בבית הדפוס של החברה. אני התעקשתי מאד על ענייני המשמעת בבית הדפוס מתוך הבנה כי המקום מסוכן ומועד לתאונות ואכן מספר התקלות והתאונות ירד משמעותית עם עלית המשמעת ולכן למרות שהיה זה שבוע לפני חגי תשרי החלטתי לפטרם במקום למען יראו כלל העובדים וייראו.

ספרתי על כך לחנה בערב בחזרתי לבית. חנה חשבה כי העונש חריף ומוגזם ועלי להחליפו בעונש אחר. במהלך הויכוח הציע חנה שאתקשר להתייעץ עם הרב אהרון. התקשרתי והתנצלתי על השעה המאוחרת הרב שמע את הסיפור ושאל כמה זמן ייקח לעובדים אלו למצוא מקום עבודה חדש בתחום עיסוקם. אמרתי לו שאני מעריך שהצעיר ביניהם ימצא עבודה תוך מספר חודשים והמבוגר שביניהם שכבר עבר את גיל 50 ספק אם ימצא עבודה. הוא חשב לרגע ואמר אשתך יותר חכמה ממך. אמרתי לו שבשביל זה אני לא צריך להתקשר לרב. וניסיתי להסביר לו שוב את חשיבות המשמעת במפעל. הוא אמר לי תחשוב היטב האם אי אפשר להעביר מסר זה בצורה אחרת והאם הענישה היא באמת לחנך את העובדים והמפעל או לרצות כעס ואגו שלך. גם בתוך מפעל של אלפי עובדים אל תשכח לרגע את העובד הפשוט . אתה יכול בכלל להבין מה המשמעות של אדם בלי עבודה? 


למחרת המרתי את העונש בעונש אחר. מאוחר יותר כאשר עזרתי בהובלת תוכנית הבראה כלכלית בישיבה נתקלתי שוב בתכונה זו , הרב לא היה מוכן לפטר עובדים ותיקים בישיבה והציע לנו במקום זה לקצץ את עלות שכרו ולתת אותם למורים אלו כדי לא לפטרם. יתר על כן כאשר נקלעה הישיבה למצוקות תזרים היו הוא והרב עמיטל הראשונים להציע את קיצוץ שכרם ובלבד שלא יולן שכר שכיר. 

כזה היה רבינו , נטול אגו, חסר גאווה ודואג באמת לעני ולנזקק. 

בשנת 2006 בזמן מלחמת לבנון שרתנו קבוצת חברים מהישיבה ובהם בנו של הרב, שי, בכוח קדמי של חטיבת אלכסנדרוני בלבנון. לאחר 29 ימי לוחמה יצאתי ל24 שעות לביתי כדי להשתתף בהלוויתו של בן דודי גלעד זוסמן שנהרג בקרב. לאחר ההלוויה נסעתי לבית הרב למסור דרישת שלום מבנו. התקשתי להכיר את הרב. פניו האפירו והוא ישב מודאג מאד מדאגה לבנו ולתלמידיו. הרב ספר לי שהוא מרגיש שהוא חייב להתחזק בלימוד תורה וביראת שמיים בזמן שאנו לוחמים בלבנון. בגילו המתקדם הוא אינו יכול לעזור בלוחמה אך הוא חש מגוייס לחלוטין למלחמה זו. הבטתי בו בתימהון התקשתי להבין כיצד הרב יכול להתחזק עוד בלימוד תורה וביראת שמיים. ספרתי לרב על שני חברים בוגרי הישיבה שגם במהלך הקרבות מצאו זמן כל יום ללמוד את הדף היומי במסכת גיטין. גם אם היו אלו 40 הדקות היחידות בהם ישנו באותם הימים. הרב התרגש עד דמעות. הרב ישב וכתב שני מכתבים אחד לבנו ואחד לכל התלמידים. מכיוון שהייתי בכוח מתנייד שהיה במוקדים רבים הוא בקש ממני ללכת למשרדים למרות השעה המאוחרת לצלם את מכתבו ולתת לכל בוגר הישיבה הנמצא בקרבות ולכל חייל שיחפוץ בכך. חזרתי מהלוויה להמשך הקרבות ודבריו היו כטל רענן לנפש צמאה. ביום סיום המלחמה פגשנו שוב את הרב בחתונה של אחד מחברינו לישיבה. פניו נהרו והוא עבר אחד אחד בין כל החברים הלוחמים, חבק ונשק אותנו כפי שלא עשה מעולם. 

כזה היה רבנו. וזאת תורת ההסדר, תלמיד חכם ענק שבענקים וציוני אמיתי שהוא וביתו רתומים לכלל ישראל בלימוד התורה ובשדה הקרב. 


ופעם אחת בעת זקנותו הגעתי אליו עם מצוקה אישית ומשפחתית. הרב הקשיב לדאגתי ובכיי ושמע ולא אמר דבר, הוא חבק אותי ודמעותיו ירדו על כתפי. 

אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.

 רוצים גם אתם לספר סיפור על הרב ליכטנשטיין? שלחו לנו במייל או בוואטסאפ ונפרסם בהתאם לשיקולי המערכת desk@kipa.co.il

 

(צילום: כיפה)

 

לחצו על הלייק ותקבלו את כל הסיפורים לפייסבוק שלכם
תגובות
כתוב תגובה



תמונה
1. רבינו
4/20/2015 8:06:00 PM
אני קורא את הדברים ולבי מתמלא! אשרינו שזכינו לרב כמוך ר´ אהרן!

כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד