לא מקשיבים

לפני אמשים מספר גיליתי באורח מקרי לגמרי, שהבריות אינם מקשיבים. קשה להסביר זאת, אך המקרה שקרה, כך קרה: ישבתי עם משפחתי הענפה במסעדה החדשה של מארטין וציון, ולחמנו בסכינים קהות בסטייק פילה נוקשה. ציֹון חלש על המטבח, ואילו בעל המקום השני , מארטין האלגאנטי , החליק בין השולחנות על בהונותיו, ובשביל כל אחד מן הסועדים מצא כמה ביטויים של אדיבות. כאשר הגיע אלינו, גהר מארטין מעלי באופן אינטימי מאד ולחש:
- אני מקווה שהכל בסדר. רבותיי, איך הסטייק שלנו?
- איום – עניתי.
- אני שמח לשמוע זאת – קד הבוס קידה קלה אגב חיוך של שביעות רצון, ורץ הלאה לשולחן הסמוך.

חשבתי שזה מקרה חריג של חוסר קומוניקציה וקשיי שמיעה, עד שלא הגעתי לתחנה הבאה במסלולי, הלא היא מערכת עיתוננו. בשעת בואי התחוללו במקום חילופי דברים סוערים על אודות חידושו של מר שפירא. אך נכנסתי רץ אלי עורך המשנה זיגי ושאל את פי בלהט הויכוח:
- תגיד, אמרתי לך או לא אמרתי לך,שהוא ישוב לכיסאו תוך שלושה חודשים?
- לא אמרת.
- בבקשה! – שאג זיגי בתרועת ניצחון – שמעתם!

לא מקשיבים. זאת אומרת מקשיבים, אבל קולטים אך ורק מה שהחליטו מראש לקלוט.
הדו-שיח אזורי הבא הוא דוגמא מאלפת להבלי הקליטה האלה:
- מה שלומך?
- רע מאד.
- יופי. והמשפחה?
- נמאסה עלי.
- נו, זה העיקר. תקפצו פעם.

אף אחד לא מקשיב. דיבורי אנוש מתנהלים, כנראה, על פסים חלודים, ואופיים כאופי של תוכי ממוצע או רשמקול רדום. כל אחד מאתנו הוא "קאסטה" על שתיים, המנגנת על פי לחיצה על כפתור, את המלל שלה. אין זה פלא כה גדול אפוא, שלא מקשיבים.

לא מקשיבים. אם כי זה יכול להיות משחק חברתי משעשע מאד, להעמיד מדי פעם במבחן את כושר הקליטה המעורער של הבריות. האדם תופס לו באם הדרך את גדול מבקרי התיאטרון בארץ, ומסביר לו בלהט נעורים:
- אין חוקים לבמה, אדוני! יש שמשקיעים במופע מסווים הון תועפות, לוקחים את הכוכבים המפורסמים ביותר, בונים תפאורות ענק, וההצגה היא הגרועה שבגרועות, ובאותו פרק זמן יוצאים כמה כשרונות צעירים, מלווים קצת כסף מן הקרובים, אוספים שחקנים מן הרחוב, מציגים בלי תפאורה, בלי תזמורת, בלי שום דבר, וההצגה היא ממש נוראית.
- זהו – יתלהב איש שיחנו – רק הכשרון קובע. אולם מצד שני…

לא מקשיבים. אם הקורא החריף איננו מאמין לנו הבה יעשה ניסיון עם רעייתו, ויגיד לה בקול חנפני בדמדומי הערב: "באתי הביתה בלי כל תיאבון, חביבתי, אבל רק טעמתי מרק הצ'ורבה שבישלת בשבילי, ובחיי שלא יכולתי להמשיך עוד בארוחה", ועל כן תסמיק הרעיה באושרה כי רב ותלחש : "אני יכולה לבשל צ'ורבה כל יום". מכאן שלא המילים קובעות אלא המנגינה.
- איך הסרט?
- בהתחלה היה קצת משעמם אבל אחר כך מן האמצע ירד לגמרי.
- טוב, אז ארוץ לראות אותו…

לא מקשיבים לפני החג דרכנו למישהו בדואר החבילות על הרגל. סליחה, אמרנו, עשינו בכוונה. על לא דבר, השיב הדרוך, זה קורה.
לא מקשיבים לאדם, עצוב מאד. (מתוך מעריב 22 בספטמבר)