ציצית כדגל

בשנים האחרונות חל מהפך מתחום הלבוש בחברה הציונית דתית – את מקום הלבוש הפשוט תפשו החליפות והעניבות. לכשלעצמן אין הן רעות, ולא נצטווינו מהתורה להיות 'שלומפרים'.

הרב יובל שרלו הרב יובל שרלו - ראש ישבת ההסדר פ''ת 19/01/03 00:00 טז בשבט התשסג


בדברים שלמדנו הרב יואל בן נון הי"ו, הראה לנו את ההקבלות הרבות הקיימות בין הציצית לבין הציץ. שניהם כתובים באותה צורה בתורה - "ציצת" כתיב, אף על פי שניתן היה לכתוב את המילה ציצית אחרת; שניהם חלק מבגדים המותרים בכלאיים – הן ציצית והן בגדי כהונה הם הלבוש היחיד שיש בו כלאיים; שניהם לזיכרון – גם בגדי כהונה הם לזיכרון (כך כתוב על החושן והאפוד) וגם הציצית שיהא "למען תזכרו"; בציץ ובציצית יש פתיל תכלת, ויש עוד הקבלות. מערכת דמיון זה אומרת דורשני – מה מבקשת התורה ללמד בהקבלה זו ?.
נראה כי בכך מלמדת התורה את יחסה אל המציאות כולה. ישנם שני מקדשים – האחד מצוי בירושלים, הוא המקום אשר בחר ד' לשכן שמו שם. השני – הוא ארץ ישראל כולה, שאף היא קודש ועניינה קודש. בשני המקומות יש משרתי עליון: אנשי צבא ד' הכהנים בירושלים, ועימם הלוויים בשירם ובזמרם. אנשי הגוי הקדוש בארץ ישראל כולה; בשני המקומות נצטווינו מצוות הקשורות לקדושה: במקדש בירושלים אנו מצווים על קדושת המקום ותפארתו, על הרחקת טמאים הקשורים במיתה שירדה לעולם מן המחנה, ועל הקרבת הקורבנות שהיא שיאה של העבודה בין אדם למקום. במרחבי ארץ הקודש אנו מצויים על קדושת ההתנהגות והמשפחה וקיום של כלל מצוות "קדושים תהיו", על התרחקות מטומאת החטא שנצטווינו בה "אל תטמאו בכל אלה", ועל תיקון העולם במלכות שד-י בביסוס המצוות שבין אדם לחברו.
הציצית היא אפוא בגד כהונה. כבגד כהונה יש לה משימות רבות. היא מזכירה לנו את עובדת היותנו כהנים בארץ הקודש, ומשרתים פני עליון על המציאות כולה. היא מבטאת את היחס העמוק שיש לנו לארץ ישראל ולקדושתה, באותה שבת מיוחדת בה אנו מחדשים את הברית עם ארץ ישראל, בהתרחקותנו מחטא המרגלים והמעפילים גם יחד, אנו מחדשים גם את הברית עם הבגד המביע עניין זה יותר מכל דבר – בגד הכהונה של כולם.
בשנים האחרונות חל מהפך מתחום הלבוש בחברה הציונית דתית – את מקום הלבוש הפשוט תפשו החליפות והעניבות. לכשלעצמן אין הן רעות, ולא נצטווינו מהתורה להיות 'שלומפרים'. אמנם, נצטווינו בלבושנו להקפיד על שני דברים עיקריים כמצוות עשה, מלבד איסור בגד שעטנז: ראשון בהם הוא "והצנע לכת עם ד' אלוקיך". החי בתחושת מודעות מתמדת לנוכחותו של ריבונו של עולם ולמעמדו בהוויה אינו יכול להתגנדר, ואינו יכול להעצים את יופיו יתר על המידה הראויה. על כן נצטווינו להיות צנועים בלבושנו – ואין הכוונה לצניעות המינית בלבד, כי אם לאווירה מתמדת של עולם צניעותי, שאין הוא מעמיד את החיצוניות האנושית ברום המעלה.
עניין שני הוא ההקפדה על הציצית. זהו הבגד העיקרי והמהותי של האדם מישראל. מסופר כי בשעה שהתלוננו רבני הישוב הישן בפני הרב צבי יהודה על כך שבחורי ישיבת מרכז הרב הולכים בלוא 'בגד של תורה' (קרי: חליפות), טען כנגדם כי לא קרא בתורה שיש מצווה ללכת עם חליפה, אולם כן נצטווינו להתעטף בציצית בתפילותינו, ומצוות עשה גדולה היא ללכת עם בגד ארבע כנפות. במשך השנים התעצמה המציאות המבורכת של הוצאת הציציות החוצה, המבטאים את היחס הנכון אל הבגד היהודי העיקרי.
הציצית – היא הבגד המכבד את דמות האדם היהודי והדרו. היא מתאימה מאוד לכל תפישת חיינו, המערבת אותנו במציאות ובחיים, ואנו, בני הציונות הדתית, לבושים באותם בגדים רגילים שרוב בני אדם לבושים בהם, ואין אנו כובלים עצמנו למסורת הלבוש של חסידי פולין או מתנגדי ליטא. דווקא משום כך, הבגד המבטא יותר מכל את זהותנו הוא הציצית, ועל כן קרויים כולם לשוב וללבוש בגד כהונה מיוחד זה, ולבטא את הזהות שלנו ככהנים בממלכת הגוי הקדוש.