איסור התענית בפורים
פורים הוא חג של הפכים. נדמה לי, שהתפקיד המוטל עלינו בימי אדר, הוא לראות כיצד ההפכים אינם מנוגדים זה לזה - אלא משלימים זה לזה. בעיון הקצר שלפנינו, ניתן דוגמה אחת של היפוך בפורים, ונשתדל לראות את השלימות שבו.
אחת המצוות של חג הפורים היא הסעודה והמשתה. מצווה זו נזכרת בפירוש בסיומה של המגילה:
"לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".
ההבנה הפשוטה של הפסוקים היא שבחג הפורים ישנה מצווה מיוחדת של משתה וסעודה. אולם, בגמרא במגילה (ה:) אנו מוצאים דרשה די מוזרה על הפסוק. רב יוסף דורש שהמילה 'שמחה' מלמדת על כך שאסור להספיד בימי הפורים, והמילה 'משתה' מלמדת שאסור להתענות בימי הפורים.
ראשונים ואחרונים תמהו על דבריו של רב יוסף, שמוציא את הפסוקים מפשוטם. אמנם, ההספד והתענית אכן אסורים בפורים, ועם זאת לא ברור מדוע רב יוסף השתמש דווקא בפסוק שלפנינו בכדי ללמוד את הדבר, שהרי הפסוק מדבר על החובה לאכול ולשתות.
תענית אסתר
דבריו של רב יוסף יתבהרו לאור הלכה אחרת בהלכות פורים - תענית אסתר. תענית זו אינה משתייכת לחטיבת ארבעת הצומות שתיקנו חכמים כזכר לחורבן (צום גדליה, עשרה בטבת, יז' בתמוז ותשעה באב), ומקורה לא כל כך ברור. במגילה יש אמנם ציווי לזכור את 'דברי הצומות וזעקתם', ועם זאת אין איזכור מפורש של החובה להתענות ביג' באדר. זאת ועוד - התענית שהתענו כל יהודי שושן לפני שבאה אסתר אל המלך אחשורוש, כלל לא הייתה בחודש אדר: לפי חז"ל (ראה ברש"י שעל המגילה) התענית הייתה בניסן (בימי חג הפסח), ולפי פשטי הפסוקים היא הייתה בסיוון. כך או כך, התענית לא הייתה ביג' באדר, ואם כן - לא כל כך ברור את מה אנו מציינים ביום זה.
בראשונים ניתן לזהות כיוונים שונים בהסבר התענית. יש שפירשו כי למרות שהתענית המקורית לא הייתה באדר, הרי שהיום שלפני פורים הוא הזדמנות טובה לציין את אותה תענית. הסבר שונה הוא זה של הרא"ש במגילה (פרק א' סימן א', בשם רבינו תם), שטען שאין ייחוד מסוים ביום יג' באדר, ועם זאת מדובר על ימים שבהם רוב הציבור מתקהל ומתאסף, ועל כן מתאימים הימים לסליחות ולתחנונים.
פרסום הנס על ידי התענית
לעניינינו, חשובה דעה המוזכרת בספר ה'כלבו' (סימן מה') ובמאירי על מסכת מגילה. בשני המקורות הללו נאמר, שהצום והתענית ביג' באדר הם חלק מפרסומו של הנס.
החובה המרכזית שמוטלת עלינו בחג הפורים היא לפרסם את מעשה מרדכי ואסתר, ולהלל ולשבח את הקב"ה על הניסים והנפלאות שעשה עמנו. קריאת המגילה, הסעודה, משלוח המנות ושאר מנהגי החג - כל אלה נועדו לפירסום הנס. המאירי והכלבו מסבירים שגם תענית אסתר היא חלק מפרסומו של הנס.
ייתכן, שהצעה זו של המאירי והכלבו, תבאר את דבריו של רב יוסף שהבאנו לעיל. לדעתי, רב יוסף לא בא לשלול את חובת המשתה והסעודה בפורים, אלא שהוא מעוניין להגדיר את אותה סעודה כ'איסור תענית'. לכאורה, לא הייתה סיבה להגדרה משונה כזו, אך ייתכן שמדובר על קיום של דין 'ונהפוך הוא'. כלומר, ביג' באדר אנו מתענים את תענית אסתר, וביד' בו אנו מקיימים 'ונהפוך הוא' - תענית אסתר הופכת ליום שאסור בתענית, דהיינו ליום משתה ושמחה.
בפתח דברינו הסברנו, שההפכים שבחג הפורים אמורים להציג ולייצג תמונה אחת שלימה. כמובן, התמונה אותה אנו מעוניינים להציג היא זו של הנס. אלא, שבכדי לראות את הייחודיות שבאותו נס, עלינו להתחיל מהשלב שקדם לנס, דהיינו מהמצוקה הגדולה אשר בה היו נתונים יהודי שושן עם שאר יהודי מאה עשרים ושבע מדינות אחשורוש. תענית אסתר מסמלת את אותה המצוקה, אשר אם לא מבינים ומפנימים אותה, קשה להבחין בגדלותו של נס ההצלה.
כלומר, בכדי לראות ולהבין את התמונה השלימה של הנס, אנו מתענים בתענית אסתר ושוברים את התענית ביום הפורים עצמו - יום שכל כולו אסור בהספד ובתענית.
פורים וכיפורים
נסיים בהערה קצרה ברוח חסידית, המתאימה לימים אלה.
בחסידות ובקבלה דובר רבות על ההקבלה שבין חג הפורים ובין יום הכיפורים. רבים מסבירים שיום הכיפורים הוא כיום הפורים. הצד השווה שבין שני הימים הוא ההתחברות הפנימית אל נפשו של האדם, שבאה בשעת הסרת המחיצות והתחפושות. ביום הכיפורים האדם נתבע לעמוד בצורה כנה ואמיתית לפני הקב"ה, ולהודות על חטאיו האישיים והפנימיים ביותר. בחג הפורים, ובעיקר בשעת השכרות, מרשה האדם לעצמו לחשוף בפני החברה את כל מה שמסתתר בתוך נפשו. על פי השוואה זו, ייתכן שהטענה שהצענו לעיל, לפיה התענית ואיסור התענית שבפורים משלימים זה את זה, נכונה גם ביחס ליום הכיפורים:
הגמרא בברכות (ח:) קובעת כי כל האוכל בט' בתשרי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה בתשיעי ובעשירי. ואכן, הלכה פסוקה היא שיש להרבות בסעודה בערב יום הכיפורים. גם כאן מובע רעיון מקביל לזה שהצגנו לעיל - התענית והסעודה הן שתי תופעות הפוכות, אשר משלימות זו את זו. התענית מבטאת את אימת הדין שביום הכיפורים, כשספרי חיים ומוות פתוחים לפני הקב"ה, ואילו הסעודה שבערב יום הכיפורים מבטאת את השמחה הרבה אשר בה נתונה האומה היהודית, כשהיא יודעת שאביה שבשמיים מחכה לתפילתה, ורוצה בחזרתה בתשובה שלימה.
אם כן, בפורים אנו מתחילים מתענית אסתר, ועוברים לאיסור להתענות ולמצווה לסעוד, ואילו ביום הכיפורים אנו מתחילים מסעודה של מצווה ועוברים לתענית. בשני המועדים, כאמור, אנו מוצאים שני הפכים, אשר משלימים ומגלמים יחד את אופיו הייחודי של המועד.