"ויהי בעת לידתה והנה תאומים בבטנה.....ויקרא שמו פרץ.....ויקרא שמו זרח"(ל"ח, כ"ז-ל')
שני בנים תאומים ילדה תמר ליהודה: פרץ וזרח.
הרמב"ן בפירושו לתורה מביא את המדרש בשם רבי נחוניא בן הקנה ואומר ש"מדובר בסוד הקשור בשני הילדים", הוא מסביר את הדברים, ש"שני ילודים אלה איקרי זרח על-שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על-שם הלבנה הנפרצת לעיתים ונחסרת לעיתים". שואל הרמב"ן:"והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה, כיצד מציאות זו מתיישבת עם דברי רבי נחוניא, הרי זרח לפי זה, היה צריך להיות הבכור? ומתרץ: אצל זרח כתוב:"ויהי בלידתה ויתן יד(זרח) ותקח המילדת ותקשר על ידו שני לאמור זה יצא ראשונה. ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו...". אם-כן זרח, למעשה, יצא ראשון... והמשכיל יבין"
נראה, שבסוד הדברים יש לומר כי קיימים שני כוחות בעם ישראל: האחד-זרח, הוא הכוח היציב והקבוע. אין בו חיסרון. הוא נמשל לחמה. הוא מוציא את ידו ראשון, אך יוצא אחרון. במחשבה הוא ראשון, בביצוע הוא אחרון. זהו חזון אחרית הימים, בו יהיה אור הלבנה כאור החמה, כמו שהייתה קודם מיעוטה.
משלים אותו אחיו, פרץ. הוא הכוח הפעיל והתוסס. המעונין והרוצה ליטול על עצמו אתגרים. לא היציבות היא משאת נפשו, כי אם המאבק המתמיד. הוא מוכן לטפס מעלה מעלה ולהגיע לגבהים, אך גם מוכן להסתכן וליפול למעמקים.
מלכות ישראל, מלכות בית דוד, נמשלה ללבנה. הלבנה לעיתים מלאה ועיתים נחסרת. ברגע שבו היא מגיעה לשיא נפילתה, מגיע מולד חדש, שמכוחו היא הולכת ומתחדשת. זהו גם דמותו של דוד המלך. דוד הוא המבטא את גורלו של העם בעולם הזה, גורל של מאבק מתמיד, רצוף כשלונות והצלחות, אך אף פעם אינו נופל לגמרי. מסלול הלבנה החודשי הוא מסלולו של עם ישראל ושל מלכות ישראל. לכן לא בכדי אנו מזכירים את "דוד מלך ישראל", בברכת קידוש הלבנה, הנאמרת בעת התחדשותה. בנו של יהודה הוא פרץ, שהוא כאמור כנגד הלבנה. מלכות בית דוד באה מפרץ, לפי שדוד המלך הוא מצאצאי פרץ, כפי שכתוב בסוף מגילת רות(ד',י"ח-כ"ב):"ואלה תולדות פרץ...ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד".
המהר"ל מפראג בספרו "נר מצווה", מביע את אותו הרעיון ביחס לחג חנוכה. התאריך של היום הראשון בבריאת העולם, בו נברא האור, הוא לפי אחת הדעות, יום כ"ה באלול. ביום זה, היום והלילה שווים. ומיום זה הולך האור ופוחת, הולך היום ומתקצר במשך שלושה חודשים תמימים, עד ליום כ"ה בכסלו, שיחול השבוע. יום כ"ה בכסלו, הוא היום הקצר ביותר והאפל ביותר בשנת החמה. אך באותה מידה, זה גם היום בו מתהפך כיוונו של התהליך ובו מתחיל היום להתארך ואורו מתרבה.
על כן באים נרות חנוכה להאיר לנו דווקא בלילה הארוך ביותר של החורף, ודווקא בשיא האפילה של סוף החודש, שבו הלבנה נחסרת. ולכן קבעו חכמים, בהמשך לרעיון זה, כי סדר ההדלקה של נרות חנוכה יהיה לפי בית הלל, "מוסיף והולך". הנכלל בקטגוריה של "המהדרין מן המהדרין", כדברי הגמרא במסכת שבת כ"א ע"א. ולפי פירוש הר"ח על אתר, הכוונה לא רק שיש להוסיף נרות בכל יום, אלא שכל אחד ואחד מבני הבית צריך לקיים מצווה זו. ככל שיש יותר נרות, פרסום הנס גדול ומהודר יותר. כדברי הרמב"ם, בהלכות חנוכה, פרק ד': "..הרי שהיו בני הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות.." ובכל יום גדל האור ומתרבה כנגד הימים, ימי החמה ובניגוד ללבנה שמתמעטת בימים אלו ונעלמת. כמו"כ, נקבע שזמן ההדלקה הוא משתשקע החמה. תחילת הלילה, שהוא זמן צאת הלבנה, המסמלת את ההתפשטות והפריצה של פרץ, הקשור למלכות בית דוד.ואולי מכאן ברור יותר דברי המדרש בראשית הפרק שלנו, פרק ל"ח, באומרו:"ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו.. אמר רבי שמואל: שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, יוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, יעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה והקב"ה היה עסוק בבריאת אורו של מלך המשיח, קודם שנולד המשעבד הראשון, נולד גואל אחרון"(ב"ר, פ"ה). רק הקב"ה, המגיד מראשית אחרית, מסבב את כל המאורעות, מאירועים היסטוריים אדירים ונוראים ועד למאורעות הפשוטים והפרוזאיים ביותר- בהתאם לתוכניותיו, המגיעות עד לעתיד הרחוק ועד לאחרית הימים ממש. רק בורא עולם, הרואה את כל התמונה כולה, מראשיתה ועד סופה, גלגל את האירועים ממצב הירוד של יהודה ומשפחתו ועד ללידתו של דוד המלך מצאצאי יהודה. אך אנו בני אדם שיסודם מעפר וסופם לעפר, איננו יכולים להבין את משמעותם של המאורעות הבאים עלינו כפרט וכעם, בעמדנו לפניהם ואפילו לא בעת התרחשותם. שנזכה בימי החנוכה הקרבים ובאים להבין את המשמעות האמיתית, העמוקה והרוחנית של האור ההולך וגדל מיום ליום ומוכפל ומשולש כמספר בני הבית. כאשר בחוץ לבנה מתמעטת ושעות הלילה ארוכות ביותר. ויתקיים בנו דברי הנביא ירמיהו (פרק כ"ט): "כי אנוכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאום ה', מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקווה".
** הכותב הינו סמנכ"ל מכון לנדר ומנהל היחידה ללימודי חוץ