תחושת הכישלון

אחד הדברים הקשים ביותר בעולם הרבנות הוא, לדעתי, תחושת כישלון.

כל רב מכיר את הסיטואציה. יש לך רעיון שלדעתך ממש יתרום לקהילה ויתחיל תהליך חיובי ונצרך, אתה מתחיל בארגון הפרטים, מפיץ את הרעיון בקרב החברים. ואז, באים ואומרים לך: "תשמע הרב, זה לא מעניין". במקרה הטוב ההודעה הזאת מגיעה ממש בערב ההשקה. במקרה הגרוע האירוע יוצא לפועל מבלי שהמשתתפים הפוטנציאלים מגיעים להשתתף בו.

חבר, ר"מ בישיבת הסדר, תיאר לי פעם סיטואציה הממחישה את התחושה:

"יום לפני שהיתה אמורה להתחיל תקופת החזרות לקראת סוף הזמן בישיבה, תקופה בה חוזרים על כל החומר שנלמד בחודשים האחרונים, כינסתי את התלמידים שלי ונתתי לפניהם את אחד מהנאומים הטובים שנתתי בחיי. הסברתי להם שהחזרה נועדה לאפשר להם להוציא פירות מהעמל של השנה האחרונה. במהלך דבריי, יכולתי לראות שהתלמידים מנדנדים בראשם בהסכמה. הייתי בטוח שדברי נקלטו בליבם. למחרת בבוקר הגעתי מלא בהתלהבות לבית המדרש כדי לראות את תלמידיי עוסקים בחזרה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, כשראיתי שאני כמעט היחיד מהשיעור שלי שנמצא בבית המדרש".

לא נעים לראות בית מדרש ריק (צילום: DGtal-cc-by-sa)

זו תחושת כשלון המגיעה לאחר שהר"מ לא עשה יותר מאשר לנאום ולהגביה ציפיות, ניתן בקלות לשער כיצד היתה גדלה תחושת הכישלון אם אותו רב גם היה משקיע משאבים וזמן רב להכין את תלמידיו לאותו סדר חזרה, ובסוף היה מוצא את עצמו לבד.

אני מניח שגם במקצועות אחרים ישנה תחושה של כישלון מדי פעם. אם כי יש מקום לחשוב שבעולם הרבנות התחושה היא קשה יותר. בתפקידים המקובלים בתעשייה ישנה היררכיה, גוף אחד קובע את היעדים ואת סדרי העדיפויות, גוף שני מחליט כיצד יש לעמוד ביעדים, וגוף שלישי ממונה על הביצוע. בעולם הרבנות, לעיתים התפקידים הללו מתרכזים כולם אצל אדם אחד - הרב. כיוון שכך, האחריות על הכישלונות היא גדולה וכבדה.

תחושת כישלון מדי פעם בפעם מכילה אולי גם צדדים חיוביים. הרי מה רע אם מדי פעם יהיה משהו שיעמיד את הרב במקומו הראוי, שלא יגבה ליבו יותר מדי ושיבין את מגבלות כוחותיו. אך לצערנו תחושת הכישלון יוצרת גם פחד מכישלון. לאחר שהרב נכשל פעם כשלון צורם, בכל פעם שהוא יראה הזדמנות להתחיל משהו חדש הפחד יחדור לראשו והוא ישאל את עצמו שוב ושוב: האם אין סיכוי שאני שוב מכניס את עצמי למצב של כשלון? השאלה הזו תנקר במוחו למשך תקופה ארוכה. לפעמים הוא ימצא את האומץ להעיז ולנסות ולפעמים הוא פשוט יקבור את התוכניות. כללו של דבר, אם ראית רב שאיננו מנסה להתחיל יוזמות חדשות בקהילתו - כנראה שמדובר ברב שנכשל פעם אחת יותר מדי.

אפשר להעלות כיוונים שונים שיש בהם בכדי להנמיך את עוצמת הכשלון. ניהול הקהילה כעסק, היא בודאי מתכון טוב לחלוקת האחריות. ההכרה שניתן ללמוד מטעויות ומכישלונות לעתיד, גם בה יש משהו מחזק. כדאי גם לקחת חופשה מדי פעם, כדי למצוא את הכוחות להתמודדות עם כישלונות נוספים.

בסופו של דבר כדאי לזכור דברים שכתב באחד מאיגרותיו הרבי האחרון מלובביץ' זצ"ל (כרך ד', תתסג):

"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכיוון שהעמיסו עליו שליחות בודאי נתנו לו כוחות על זה."

או למי שמעדיף את מילותיו של הראי"ה קוק בפיסקא שאני רואה בה תיאור של ההתמודדות עם הכישלון (חדריו מז-ח):

"מתכנסים הם לפעמים בתוך הלב כל יסורי העולם, כל עינויי הנשמות ועינויי הגופות, האדם אינו מוצא מנוח ללבבו, חפץ הוא בתיקונו של עולם, והעולם עומד לעומתו בכל כיעור וניוול, בכל עוצב ויגון קודר שלו, ונפשו בוכה במסתרים, מי ינוד לו, מי ינחמו. המציאות קשה מברזל, והיא מטפחת על פניו. מתכנס האדם בתוכיותו כחומט בקליפתו, ומנוח אין. הומה אז מקרב נשמתו למקור הישע, למעין האושר וההרמוניה של כל היש, אל אלהים דלפה נפשי. כמים קרים על נפש עיפה, באה שמועה טובה ממקור חי העולמים."

הכותב הינו בעל הבלוג רב צעיר