סוגיית חינוך הבת באה לידי ביטוי יחודי בסוגיית בת המצווה. כשאנו מתייחסים לסוגיית בת המצווה יש לחלק את התייחסותנו לשניים: ליחס הכללי ליום בו מקבלת הבת עליה עול מצוות כמו גם היחס לדרך בה יש לציין יום יחודי זה.

הפמיניזם המודרני, רואה ערך גדול בהבהרת מקומה של הנשיות אך בה בעת רואות מובילות התנועה הפמיניסטית ערך גדול בהבהרת השונות והיחודיות בתפקוד המיני. אשר על כן, ההתייחסות לשאלת בת המצווה לא צריכה לבוא מהרצון להשוות את הבנות לבנים. אנו לא מדברים על הצורך במסיבה בגלל שיש מסיבת בר מצווה לבנים. אנו רוצים להתייחס לערך האמיתי שיש בציון קבלת עול מצוות לבנות.

כמו כן, בחינת היחס למקומה של הבת ביחס לבת מצווה צריכה לבוא לידי ביטוי גם בשל השינויים הגדולים במקומה של הבת בחברה הכללית.

ניתן לבחון עמדה זו לנוכח עמדתו של האדמו"ר מלובביץ, הרב מנחם מנדל שניאורסון, בהתייחסותו לסוגיית תלמוד תורה לנשים בזמן הזה. האדמו"ר מתייחס להשפעת הזמן על מקומן של הנשים בסוגיה זו [1]:

"הרי לא בלבד שמותר להן ללמוד תורה שבעל פה אלא יתרה מזה…צריך ללמדן תורה שבעל פה. לא רק לימוו הלכות פסוקות בלי טעמיהן, אלא גם לימוד טעמי ההלכות …[2]"

עלינו לבחון את היחס למסיבת בת המצווה במקורות בהשוואה למקומה הכללי של הבת בחברה. יתכן והמגמות שעומדות בבסיס המסיבה מחייבות חשיבה יצירתית ומקיפה ביחס למקום ולמבנה המסיבה.

1. מקורה של מסיבת בר המצווה והיחס אליה:

המקור הראשון המתייחס למסיבת בר המצווה מופיע במסכת סופרים[3]:

וכן היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם... בן יג'[4], מוליכו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, לברכו ולהתפלל עליו, שיזכה בתורה ובמעשים טובים.

תחילתה של ההלכה האמורה במסכת סופרים עוסקת בשאלת החינוך לצום. אשר על כן מוזכרים שם הבנות והבנים גם יחד. רק בחלק השני מתייחסים לבן בלבד. יתכן שאופי הפעולה, לילך לקבל ברכה מכל זקן וזקן, תואם את הבנים ולכן הושמטו הבנות מטקס זה. מכל מקום, ניתן ללמוד מכאן על האופי, על ההתייחסות לבר המצווה. "המסיבה" היא אירוע רוחני בו הולך הבן להתברך על ידי זקני המקום. יש להניח שמדובר בחוויה רוחנית גדולה.

בעל ה"ים של שלמה" מביא לידי ביטוי את המסיבה אותה נהגו האשכנזים לקיים כבר במאה השש עשרה. מסתבר שבימיו של היש"ש נהגו לקיים אירוע משמעותי לציין את היום הגדול בחייו של הנער[5]:

"לכאורה אין לך סעודת מצווה גדולה מזו, ושמה מוכיח עליה. עושים שמחה ונותנים שבח והודיה למקום שזכה הנער להיות בר מצווה."

במקורות רבים התייחסו לעצם החגיגה ולאופיה. במהלך הדורות הפכה המסיבה להיות חלק מסדר החיים היהודי[6]. כבר הזכרנו לעיל את אירוע בר המצווה כאירוע המדגיש את הכניסה לעול מצוות. אשר על כן, במהלך השנים, עם התפתחות מסיבת בר המצווה כאירוע חגיגי שלעיתים נטול סממנים רוחניים ורעיוניים, החלו להשמע קולת המתנגדים למסיבת בר המצווה. בולטת התייחסותו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה[7]:

ואי איישר חילי הייתי מבטל במדינתנו גם סדר הבר מצוה של הבנים שכידוע לא הביא זה שום איש לקרבו לתורה ולמצות ואף לא את הבר מצוה אף לא לשעה אחת, ואדרבה בהרבה מקומות מביא זה לחלול שבת ועוד איסורים. על כל פנים, מה שכבר הונהג בפה וגם בא זה ממקור מצוה קשה לבטל.

מסתבר שהרב פיינשטיין רואה ערך במסיבת בר מצווה רק כשהיא מביאה לידי ביטוי את הרעיונות הרוחניים, רק כשהיא משרתת את המטרה שלשמה נוסדה: זריקת עידוד לרגל היותו של הנער מקיים מצוות כמי שמצווה ועושה. אומנם, לבר המצווה תשתית רעיונית והלכתית מוצקה המאפשרת צימצומה או ביטולה של "המסיבה". עיקרו של התהליך מוקדש לעליה לתורה, להכנת הדרשה, להנחת התפילין, ועוד. כל אלה, יוצרים "חבילת אירועים" בעלי משקל ערכי רב. יצויין שמרביתם מתרחשים בבית הכנסת, מרביתם נערכים לעיני העדה, מרביתם מלווים בהכנה רבה.

ההדגשה בדבר התחלת קיום המצוות כחלק מההתנהגות השגרתית לכל אורך ימי חייו של האדם, משמעותית וחיונית. להבנתי, חכמים בחרו לציין את בר המצווה באירוע שתכניו יהפכו להיות – מיד למחרת היום – לחלק משגרת חייו של הבן. הנחת תפילין, העליה לתורה והקריאה בה. בר המצווה הוא ציון דרך בחייו של הנער המתבגר. במסיבה ובשלל האירועים מניף הנער את הדגלים המרכזיים שמשקפים את עולמו הרוחני, את אמונותיו ואת ערכיו. אין ספק שיש בכך ביטוי הולם לתיאור המסופר במסכת קידושין אודות רב יוסף[8]:

דאר"ח: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. אמר רב יוסף: מריש ה"א, מאן דהוה אמר לי הלכה כר"י, דאמר: סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דהא לא מיפקידנא והא עבידנא, השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא: גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה, מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה, עבידנא יומא טבא לרבנן.

סוגיה זו מחזקת את הזיקה בין המסיבה לבין החיוב במצוות. לכן, רב יוסף בוחר לעשות יום טוב לרבנן, מסיבה, רק כאשר יתברר לו שהוא חייב במצוות. מכאן, שגם מסיבת בת המצווה על תכניה צריכה לבטא את אורח החיים של הבת, את שגרת יומה כמאמינה, שומרת תורה ומצוות.

לעיקרון זה חשיבות רבה, משום שהוא מפקיעה את הדיון מכלל השאלה מה מותר ומה אסור לבת לעשות. גם אם נאמר שמותר לבת לעלות לתורה, להניח תפילין וכו', השאלה הגדולה היא אם תהליך זה מחובר לאורח החיים של הבת, לשגרת יומה של הבת. האם יש באירועים אלה משום פתיחה לחיי הבת.

2. היחס למסיבת בת מצווה.

ההתייחסות לבת המצווה באה לידי בשלשה כיוונים שונים. הגישה הראשונה שוללת את המסיבה מכל וכל. השניה מכירה בצורך במסיבה צנועה ומצומצמת. נש

שו"ת יביע אומר חלק ו - או"ח סימן כט ד"ה (ד) ומעתה

(ד) ומעתה הבוא נבוא גם לענין השאלה הראשונה אם נכון לערוך חגיגת בת - מצוה, לבת שהגיעה לגיל י"ב שנה ויום א', שנראה בודאי שיש מצוה לערוך סעודה ושמחה לבת - מצוה, ע"פ מ"ש מהרש"ל בס' ים של שלמה (פ"ז דב"ק סי' לז), שסעודת בר מצוה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שנותנים למקום שבח והודיה על שזכה הנער להיות בר מצוה וגדול המצווה ועושה וכו', וראיה לזה מקידושין (לא) שאמר רב יוסף לבסוף, השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי דאין הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דקא מפקידנא ועבידנא, ואע"פ שכבר היה חייב, על הבשורה בלבד רצה לעשות יו"ט, כ"ש בהגיע עת דודים וזמן המחייבו במצות שראוי לעשותו יום טוב. ע"כ. וה"נ בת שמתחייבת בכל המצות שהאשה חייבת בהן, והו"ל מצווה ועושה, שפיר יש לעשותו יו"ט, ומצוה נמי איכא. וכן ראיתי להרב בן איש חי (פרשת ראה אות יז) שכ', והבת ביום שתכנס למצות, אע"פ שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה באותו יום, ותלבוש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין לפטור שמחת כניסתה בעול מצות. ע"כ. והנה אף שכ' שלא נהגו (בזמנו) לעשות לה סעודה, בזה"ז שעושים סעודה לבת מצוה, יפה עושים. וכן נראה מלשונו של הרב בן איש חי שתלה ד"ז רק במנהג. וכן ראיתי לידידי הרה"ג ר' עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (חאו"ח סי' כח) שדייק כן מד' הבא"ח שדעתו שהיה ראוי לעשות סעודה לבת בהגיעה למצות, אלא שלא נהגו במקומו, אבל במקומות שנהגו ודאי דראוי והגון הדבר, כשם שעושים לבר מצוה סעודה וחגיגה בזמן שנכנס לעול מצות, והוא הדין והוא הטעם לבת - מצוה. וזה מלבד הטעם שהשמחה היא משום שהאב נשתחרר מהעונש המוטל עליו לחנך בניו ובנותיו עד שיגיעו למצות וכו'. ע"ש. וראיתי להרה"ג ר' משה פיינשטיין שליט"א בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' קד) שכ', שחגיגת ושמחת בת - מצוה, אין שום סמך להחשיבם לסעודת מצוה, שאין זה אלא רק כשמחת יום הולדת בעלמא, ומ"מ אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו לבת - מצוה רשאי, אבל לא בבהכ"נ. ע"ש. ובמחכ"ת אין דבריו מחוורים, שמכיון שנכנסה למצות והויא כגדולה המצווה ועושה, בכל המצות שהאשה חייבת בהן, בודאי שיש בזה מצוה, וכדברי הרב בן איש חי הנ"ל. וכן ראיתי לידידי המנוח הרה"ג ר' עמרם אבורביע ז"ל בס' נתיבי עם (ס"ס רכה) שהביא שנתפשט המנהג בזה"ז שעושים חגיגת בת מצוה לבת שהגיעה למצות, והרב בן איש חי אישר המנהג הטוב הזה. וכדאי שהאב יברך שפטרני מעונשה של זו במסיבת החגיגה בלי שם ומלכות כדרך שמברכים לבן, כשהגיע למצות. וע"ש. ומכל שכן שרגילים לומר במסיבות כאלה דברי תורה מענינא דיומא, וגם שירים ותשבחות להשי"ת, ובכה"ג דהוי סעודת מצוה. כמבואר במרדכי (פסחים מט:) וברמ"א בהגה או"ח (סי' עתר ס"ב) ובאחרונים שם. וע"ע ביש"ש (ס"פ מרובה). ובמג"א (סי' רכה סק"ד). ואפי' בסתם יום הולדת אם אומרים שם ד"ת הוי סעודת מצוה. וע' בבן איש חי (פר' ראה אות יז) שכ', יש נוהגים לעשות את יום הלידה ליו"ט בכל שנה ושנה, וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתנו. ושמעתי שיש נוהגים לעשות סעודה ביום שנכנס בו בבריתו של אברהם אבינו בכל שנה ושנה ומנהג יפה הוא מאד, אך לא נהגנו בזה. ע"כ. ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קכג) כ' בשם החת"ס שאין לישראל לחגוג את יום הולדתו, אלא את יום שנכנס בו לבריתו של אברהם אבינו. ע"ש. והגאון הראש"ל ח"ד בדרא ר' דוד חזן ז"ל בעל הנדיב לב נהג לחוג את יום הולדתו מגיל שבעים והלאה מדי שנה בשנה, כמ"ש בישרי לב (מע' ברכת שהחיינו דף ב' ע"ב). והובא בשו"ת אפרקסתא דעניא שם. ועכ"פ בודאי שכשיש שם ד"ת ושירות ותשבחות להשי"ת דהוי סעודת מצוה. ומכ"ש לבן או בת שהגיעו למצות דהוו בכלל גדול המצווה ועושה וכנ"ל. והנח להם לישראל שבני נביאים הם. והנלע"ד כתבתי.