הפרשיות הראשונות בספר ויקרא מופיעות בסדר מובנה למדי. הספר פותח בסקירה של קרבנות השונים ועבודת המשכן. לאחר מכן עוברת התורה לדון בחנוכת המשכן, בקדושת המחנה ובמאכלות אסורות. בפרשות תזריע-מצורע עוברת התורה לעסוק בטומאות וטהרות, וכך מתווה לפנינו מהלך מדורג ומובנה של הגעה למצב של "קדושים תהיו כי קדוש אני". פתיחתה של פרשת "אחרי מות" משבשת לכאורה את הסדר הנ"ל. הפרשה מחזירה אותנו לסיפור מותם של נדב ואביהוא שכבר הופיע, ומעבירה אותנו ממנו ישירות לפרשת יום הכיפורים שלכאורה שייכת לפרשת המועדות שמופיעה בכלל בפרשת אמור. מדוע צריכה התורה לחזור על סיפור מותם הטראגי של נדב ואביהוא, ומה הסיבה בשלה מובאת מיד לאחר מכן עבודת יום הכיפורים?
אחת האפשרויות להסביר קושיות אלה היא בהבנה כי תמיד לפני רגע השיא, לפני ההגעה לדרגת "קדושים תהיו", באה התורה ומציבה בפנינו תמרור אזהרה חמור. קדושה עלולה להיות מסוכנת ומשחיתה אם לא יודעים לשלוט בה. ישנו בעולם זן מיוחד של יצר הרע העשוי לשלוט דווקא כאשר מתקרבים לדרגת הקדושה. על פי חז"ל, יצר הרע הזה של הצדיקים, קיים לכאורה אף אצל הקב"ה, וכפי שדרשו (יומא סט:) " זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים". למה נתכוונו חז"ל באמרם "שכובש את יצרו" וכי יש יצר הרע אצל ריבונו של עולם?
על סוד הדברים עומד רבי נחמן מברסלב בהערה נפלאה בליקוט מוהר"ן (תורה ע"ב) שבה הוא כותב: "וגם למעלה (כביכול) אצלו יתברך מצינו בחינת יצר הרע הנ"ל כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה י"ב): בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, שזה בחינת יצר הרע כנ"ל, ואחר - כך כביכול שבר היצר הרע, ושיתף מדת רחמים וכו...שבחינת מדת הדין הוא בחינת היצר הרע". ע"פ ר נחמן, מדת הדין היא לכאורה היצר הרע של הקב"ה. מדת הדין מייצגת את הרצון שהכל בעולם יהיה טוב ומתוקן, כאן ועכשיו. אכן לעתיד לבוא, כאשר נגיע לעולם האמת המתוקן, יונהג העולם במידת הדין והלכה תיפסק כבית שמאי הנוקטים גם הם בשיטה זו. אלא שכעת עדיין אין העולם נמצא שם עדיין. היצר הרע של הצדיקים, הוא חוסר הסבלנות והסובלנות, הנובע מהרצון הנשגב של מדת הדין שהכל יתוקן באופן מיידי ועכשווי. הקב"ה לימדנו שבכדי לקיים את העולם הזה, יש לבלום את הרצון של מידת הדין ולהגביל לעיתים אף את הקדושה, ועל כן פוסקים אנו הלכה כבית הלל.
נדב ואביהוא מתו "בקרבתם לפני ה". הם נכשלו בתהליך ההתקרבות, בגין יצר הרע של הצדיקים, וכך ממשיך ר נחמן וכותב: "גם בענין ההתקרבות עצמו להשם יתברך, יש יצר הרע גדול. כלומר, שלפעמים רבוי ההתלהבות חוץ מהמדה הוא מהיצר הרע וזהו בחינת "פן יהרסו" וכמבאר גם במקום אחר. כי יש יצר הרע גדול, כשמתחיל להתקרב להשם יתברך. ועל - כן בשעת מתן תורה, הזהיר השם יתברך למשה "רד העד בעם פן יהרסו אל ה לראות". כי ישראל היו אז במעלה גדולה, והצרכו להזהירם מהיצר הרע שיש בהתקרבות להשם יתברך". (ליקוטי מוהר"ן שם)
נדב ואביהוא הינם תמרור האזהרה לסכנות האורבות לנו דווקא בדרך למעלה. וכך רגע לפני ההגעה לשיא של "קדושים תהיו", מזהירה אותנו התורה בהגבלת הקדושה: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש". יום הכיפורים הוא היום בו זוכים להגיע לשיא הקדושה, להיכנס לקודש הקודשים ולהנהיג העולם במידת הדין ליום אחד. אולם אחד התנאים להגעה ליום הכיפורים הוא "ואל יבוא בכל עת אל הקודש".
הציווי של "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", אינו חלילה ציווי לחיי פשרה וקדושה חלקית. ההיפך הוא הנכון! הקדושה המושלמת היא דווקא זו הבאה מתוך הסבלנות והסובלנות. אנו צועדים לקראת הקדושה האולטימטיבית, אך בד בבד עם שאיפתנו הקדושה והאצילית, עדיין אין אנו נמצאים שם. הבנה זו, רק היא שתאפשר לנו לשאוף לקדושה ללא פשרות מחד, ולהתמודד עם המציאות מלאת הסתירות והנפילות מאידך.
נדב ואביהוא, לא הבינו זאת ובדרך לקדושה איבדו את אחיזתם במציאות וקיפחו את חייהם. אהרן אביהם מתקן את דרכם בכך שלא בא בכל עת אל הקודש, ומנחיל לנו את דרך הקודש, אותה מחדד הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". או אז נזכה כולנו כחברה וכעם להגשים את החלום האצילי של "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה אלוקיכם".
הרב רונן נויבירט הוא מנהל מחלקת קשרי החוץ של ארגון רבני צהר ורב קהילת אהל-ארי ברעננה
המאמר מתפרסם בעלון השבת של צהר