הקדמה
בעיון זה נעסוק בעניין הקשור באופן ישיר לנושא הנקודה הפנימית, בה עסקנו בשבוע שעבר - השבת. השבת היא נושא שמעסיק את השפת אמת בתורות רבות ובפרשות שונות. רוב רובם של התורות בפרשת כי תשא עוסקות בנושא זה, וגם אנו נעסוק בכך. לא נצליח להקיף את כל היסודות והנקודות שעוסק בהם השפת אמת בנוגע לשבת, ונתמקד רק ביסודות ועקרונות מרכזיים.
השבת והעולם
יש קשר אדוק וישיר בין הנקודה הפנימית שבמציאות לבין השבת, וזאת בכמה רבדים. הרובד הראשון קשור לבריאה בכללה:
" שבתותי תשמורו וכו - לשון רבים, כי יש בכל דבר חיוּת משבת קודש והיא הנקודה המשלמת הכל... ששבת משלים כל דבר, והא הגמר והקיום של כל דבר, שהוא שורש החיוּת. ובשבת מתעורר כוח זה בכל דבר. לכן נקראת מנוחה, שמחזיר כל דבר לשורשו" (תרל"ג "שבתותי").
כשם שלאדם הפרטי יש נשמה המחייה אותו, כך גם לעולם. כוח החיוּת הזה מקבל את ביטויו בתחומים שונים (עולם-שנה-נפש, כפי שהזכרנו בעיון לט"ו בשבט), ואחד מהגילויים העוצמתיים של אותה נקודה נשמתית היא השבת. השפת אמת הגדיר את השבת כ"שורש החיוּת", כלומר הדבר הגורם להתעוררות הוכח הרוחני העצום הזה "בכל דבר". נסביר למה כוונתו:
תארו לעצמכם מכשיר חשמלי המשלב בתוכו פונקציות טכנולוגיות רבות ומשוכללות. המכשיר יכול לפעול ולהביא את יכולותיו לידי ביטוי רק אם הוא יהיה מחובר לכוח חשמלי בעוצמה הנדרשת לו. ככל שהכוח הזה יהיה חלש יותר מן הדרוש, כך המכשיר יפעל באיכות נמוכה יותר.
כך גם בעולם הנפש של האדם ובחיוניות של העולם כולו. השבת היא הכוח שנותן חיוּת ועוצמה לבריאה ולאדם, ומוסיף להם חיזוק לקראת ימי השבוע.
הזכרנו בעבר שהשורש של כל דבר הוא הקשר לרוחניות ולקודש (שלא כמו באילנות, שהשורש קשור לאדמה ולארציות). על פי עקרון זה נוכל להבין את מעלת השבת. השבת שאנו שומרים וזוכרים כל שבוע, היא שיחזור של שבת בראשית, השבת הראשונה, בה הקב"ה נח מכל פעולה ועשייה. במשך ימי השבוע האדם הוא חלק מהטבע הארצי והחומרי. בשבת, לעומת זאת, לא נברא דבר - אין היא חלק מן הבריאה, וביום זה שרתה בעולם אך ורק מנוחתו של הקב"ה, לכן, גם האדם בשבת אינו חלק מן הבריאה - כשהאדם מתחבר לשבת, הוא ממילא מתחבר לאותה נקודה רוחנית שאיננה קשורה לבריאה ולעשייה, אלא לעולם עליון יותר.
בדברי השפת אמת טמון עיקרון נוסף: "ששבת משלים כל דבר". משמעות הדבר היא שחיים הבנויים רק על עשייה, פעולה ומרדף אחרי הצלחות והישגים חומריים, הם חיים חסרים. רק כאשר בתוך העולם הזה נמצאת נקודה קדושה שמחברת הכל אל השורש, עולם המעשה הופך להיות נאצל וטהור יותר.
השבת והאדם
הנקודה הפנימית שמתגלה בשבת באה לידי ביטוי לא רק בכלל הבריאה, אלא גם באדם עצמו:
"...וכמו כן נמצא בפרט כל איש ישראל לקבל חלקו בתורה. אכן, לתקן עצמו עד לבוא אל השלימות אינו דבר נקל, אך בשבת יש לכל אחד השלימות. לכן נקרא שבת, שמשיב כל אחד לשורשו" (תר"מ "בגמרא").
כלומר, השבת נותנת כוח וחיוּת גם לאדם הפרטי - הבנת מהותה של השבת והתחברות עמוקה לתכניה, מעצימה ומעשירה את נקודת החיוּת שיש בתוך כל יהודי. במילים אחרות, השבת היא הבטרייה של האדם, הגורמת לו לקבל עוצמות מיוחדות, כדי שיוכל לחשוף את הנקודה הפנימית שלו.
העוצמה הרוחנית הזו באה לידי ביטוי בתחומים רבים בשבת, כמו למשל הנשמה היתירה שיש בשבת, התפילות המיוחדות, השירות והתשבחות שמרבים בהם בשבת ועוד דינים ומנהגים הקשורים לשבת. כל אלו הם חלק מהאווירה שהחלק הרוחני שבנו צריך דווקא ביום כמו שבת, מכיוון שכאשר הוא נחשף ומתגלה הוא זקוק לחיזוקים כאלו על מנת שיוכל להתפתח ולבוא לידי ביטוי.
(כדי לא להאריך יותר מידי, נציין רק שבתורה אחרת [תרל"ה "אך"] מדבר השפת אמת על כך שעל פי אותו העיקרון שהצגנו, השבת גורמת גם להתעוררות כוחם של עם ישראל בעולם).
הקשר שבין השבת לבין ימי המעשה שאחריה
בתורות רבות מדבר השפת אמת על הקשר שבין השבת לבין ימות השבוע. הסבר מעניין לגבי ימות השבוע שלאחר השבת מופיע בתורה בה עוסק השפת אמת בדברי חז"ל (ביצה טז.) הקובעים כי "וינפש - ווי אבדה נפש". השפת אמת תמה על דברים אלו, שכן הם רלוונטיים רק למוצאי שבת - רק אז עוזבת הנשמה היתירה את הגוף, ואם כן לא ברור מדוע דורשים חז"ל את אבידת הנפש כבר לגבי תחילתה של השבת ("וביום השביעי שבת וינפש"). תשובתו היא כך:
"...כי בשבת כשנרגיש בחינת נשמה יתירה, אז על ידי שיודעים שבחול נחסר זה, יכולים לבוא לבחינת תשובה, ועל ידי זה יהיה נמשך הארה גם לימות החול" (תרל"א "וכתבו". בהמשך מביא שם השפת אמת תשובה נוספת בשם הבעש"ט, ומומלץ לעיין בה).
כלומר, הפער שבין העוצמה הרוחנית שיש בשבת לבין ימי החול האפורים והשוחקים, יוצרים באדם תחושה של חיסרון. התחושה הזו מובילה את האדם באופן טבעי לניסיון לצמצום הפער הזה ולהתקדמות רוחנית בימי השבוע הבאים.
הקשר שבין השבת לבין ימי המעשה שלפניה
יש קשר נוסף בין שבת לבין ימי המעשה, הפעם בנוגע לימי המעשה שלפני השבת. בכמה תורות עוסק השפת אמת בציפייה שאמורה להיות בימי המעשה לקראת שבת:
"...כי ודאי כל איש ישראל מניח מלאכתו ואינו עושה בשבת, אבל צריך להיות שלא יהיה לעול מה שעוזב מעשיו ביום זה, רק אדרבא להיות מצפה כל השבוע לבוא לשורשו ולמקום מנוחתו והיא שבת קדש, שבעזבו כל מעשיו זה עיקר מקום חיוּתו, וזהו פירוש שמירה שיושב ומצפה כל ימי השבוע מתי יבוא שבת קודש ויחזור למקומו..." (תרל"ג "שבתות").
כפי שראינו, יש בשבת עוצמה שגורמת להשלמה של ימות השבוע. העולם והבריאה מרגישים את הצמצום של הקב"ה בחיי העשייה, ויש ציפייה ותשוקה להגיע ליום שבו יחוו קשר ישיר יותר לקב"ה.כך גם לגבי האדם - הוא מרגיש את החוסר הרוחני בימות השבוע, ומצפה לחיזוק הרוחני ולהשלמה הנפשית שתיתן לו השבת.
"בחינת שבת"
לסיום, נעסוק בקצרה בשבת שלא חלה ביום השביעי. יש בשפת אמת, בכמה מקומות, מושג מעניין שנקרא "בחינת שבת". העיקרון שבמושג הזה הוא שהיסוד שקיים בשבת (ה"אמיתית"), בא לידי ביטוי גם בתחומים ובזמנים אחרים. נציין כמה דוגמאות לדבר:
א. "צריך כל איש מישראל להיות כל ימיו שומר ומצפה התגלות הקדושה וכבודו יתברך בעולם, והוא בחינת שבת, כי בשבת מתגלה הקדושה... ומכל מקום גם אנחנו השפלים, שלא באנו למדרגה זו... אפילו שאין אנו דבקים תמיד בזה, מכל מקום נמצא בזה זמנים ורצונות להשתוקק להתדבק בקדושתו יתברך" (תרמ"ח "עוד לפסוק").
בחינת שבת היא להיות שומר שבת תמיד. כלומר, בכל מצב ובכל זמן, הן ברמת המודעות והמחשבה, והן ברמה המעשית יש לחפש את הקדושה, לתור אחר הרוחניות ולמצוא בתוכנו את הקב"ה.
ב."...ובכל דבר יש בחינת שבת אף בחול, רק שנגנז ונסתר בימי המעשה, ובשבת מתגלה. ובעת שנסתר צריך שמירה, והוא הרצון והתשוקה שבימות החול שצריך להיות כל המעשים רק לצורך שבת, להיות נחת רוח לה יתברך" (תרל"ב "אך").
העולם כולו מלא ברוחניות, אך יש הרבה קליפות ומחיצות שמסתירות זאת. השפת אמת מדגיש ששמירת שבת היא דווקא בימות החול, כאשר הקדושה מסתתרת ולא נגלית. השמירה באה לידי ביטוי דרך כיוון המעשים והפעולות אל הקודש. אם המטרה תהיה שבת, כלומר קדושה ודבקות, הרי שגם האמצעיים ייעשו רוחניים וקדושים.
ג." ..בכל דבר צריך לשמור בחינת שבת... ובפרט לעשות כל המעשים כדי לגמור רצונו יתברך מה שהוא, אף שאינו יודע כראוי איך... וכתב רש"י, לרבות שגם במלאכת המשכן ישמרו השבת - הרמז, שאף במעשה של מצוה צריכין לזכור עיקר המכוון לעשות רצונו יתברך בלבד, שלא להתערב טובת עצמו לגמרי, רק לשם שמיים..." (תרל"ה "אך").
גם פה יש דגש על המטרה ועל המגמה הסופית. אבל, כאן השפת אמת מוסיף את העניין של המצוות. בחינת שבת היא לקיים את המצווה מתוך עולם רוחני, כלומר מתוך מטרה לעשות את רצון ה לשם שמיים, ולא לטובתי שלי.