לע"נ יוסף גודמן ז"ל.
מה מנחם אדם בשעת צרתו? מה מסייע לו להתאושש מאסונו? מה אפשר לומר בכדי להקל, ולו במעט, על חויית האבל? מעבר לחום ואהבה, הרב יוסף קאפח זצ"ל[1] עמד על שש דרכים עיקריות, או יותר נכון שישה טיעונים עיקריים, העולים בחז"ל כדרכים לניחום אבלים:
א. השלמה - "אין טעם להצטער על העבר, הצער אינו תורם דבר".
ב. מטרת החיים - "האדם נמדד במידת מיצוי תפקידו בעולם, ולא במספר שנות חייו".
ג. מה יכולת לעשות - "עשית כמיטב יכולתך, לא יכולת למנוע את המיתה, ידיך נקיות".
ד. טובת הנפטר - "הקב"ה, יודע ראשית ואחרית, לקח את הנפטר דווקא עכשיו בכדי להיטיב עמו, אם בשל עבירות שעמד האדם לבצע בשארית חייו, ואם בשל ייסורין שעתיד היה להתייסר בהם אילולא נלקח בטרם עת".
ה. צרת רבים - "לא רק לך אירע כך. רבים לפניך ואחריך יחוו חוייה דומה".
ו. החיים קשים - "החיים בעולם הם פיקדון, פיקדון הקב"ה שנמסר לשמירת האדם. פיקדון כרוך בנטל השמירה עליו, ולכן אין להצטער כל-כך באובדנו".
נעמוד על שתי הדרכים האחרונות באמצעות "אגדת תנחומים" מאבות דרבי נתן, י"ד, ו'.
"כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו."
ניתן לדמיין את התמונה: רבן יוחנן בן זכאי, גדול רבני דור חורבן הבית השני, ישוב על הרצפה בביתו. עיניו אדומות מבכי, בגדיו קרועים, קולו מתייפח. סביב לו עומדים הקרובים לו ביותר, תלמידיו. אולי הם, שלמדו את תורתם מפיו, יידעו כיצד לנחם את רבם.
"נכנס רבי אליעזר וישב לפניו".
דממה בחדר. הנוכחים מביטים זה בזה, דוחקים איש ברעהו שיפתח עם רבם בדברים. ר' אליעזר מחליט להיות הראשון.
"אמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך?
אמר לו: אמור. אמר לו: אדם הראשון היה לו בן, ומת, וקיבל עליו תנחומין. ומניין שקבל עליו תנחומין, שנאמר: (בראשית ד) "וידע אדם עוד את אשתו". אף אתה קבל תנחומין".
טיעונו של ר' אליעזר פשוט למדי, והוא נכלל במה שקראנו קודם "צרת רבים". אינך הראשון ואינך האחרון לחוות מות בן. צערך אמנם נורא, כאבך איום, אך ניתן להשתקם מן השכול. למד מאדם הראשון - בנו האחד רצח את בנו השני, אך אעפ"כ לא שקע הוא בדיכאון ובצער. חיש מהרה הוא פשט את בגדי האבל, ועשה את המעשה האופטימי ביותר האפשרי, הבאת חיים נוספים לעולם. אדם הראשון ידע לקום מאבלו ולהוליד את שת, אף אתה, רבן יוחנן בן זכאי, קום מאבלך, והמשך בחייך.
"אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון".
ריב"ז ממאן להתנחם. מדוע? ר' אליעזר בדבריו מציב את ריב"ז במרכז - אתה איבדת את בנך, אתה שקוע באבל, אתה יכול להשתקם. רק דמות אחת נעדרת מדברי ר' אליעזר, והיא דמות הנפטר, בנו של ריב"ז. צרתם הדומה של גדולים וקודמים אינה מנחמת כלל את ריב"ז, מפני שהיא אינה מתמקדת בעיקר, כלומר בנפטר. וכי מה מועיל לי סבלו של אדם הראשון, אומר ריב"ז, בבואי להתנחם על מות בני שלי? מה הקשר בינינו? האם התאוששותו של אדם הראשון אומרת משהו גם לגבי? אני איבדתי בן, ותקומתו של אדם הראשון מאבלו אינה מנחמת אותי מאבלי. ולא זאת בלבד שאינני מתנחם, אלא מצטער אני יותר, כעת אני מצטער לא רק על סבלי אלא גם על סבל אדם הראשון. אדם הראשון בא כאן כאבטיפוס לחוויית ההורה הקובר את בנו, ולפיכך אזכור סיפורו כרוך בכאב על כל ההורים שקברו אל בניהם לאורך הדורות.
"נכנס ר' יהושע ואמר לו, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין. אף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל איוב תנחומין שנאמר: (איוב א) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".
ר' יהושע הולך אף הוא בדרך דומה, אלא שהדמות בדבריו משתנה. בעוד ר' אליעזר כיוון לאדם הראשון, מי שכל בני האדם ובתוכם ריב"ז הם צאצאיו, ר' יהושע נעזר בדמותו של איוב. סבלו של איוב, כידוע, בא במסגרת סוג של ניסיון שמתיר הקב"ה לשטן לבצע באיוב, ללא סיבה מוצדקת בהתנהגותו של איוב. אומר ר' יהושע לרבו: איוב, ה"צדיק ורע לו" האולטימטיבי, שכל עשרת ילדיו נלקחו ממנו ללא סיבה, ידע להשלים עם רצון ה', ואח"כ אף להוליד עשרה ילדים בשנית. אף אתה, שאיבדת בן אחד, המשך בחייך.
"אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב".
שוב ריב"ז אינו מתנחם, כנראה מאותן הסיבות שבגללן לא התנחם מדברי ר' אליעזר. אזכור צערו של איוב מוסיף גם הוא מימד נוסף בצער - תחושת ה"נרדפות" של האדם ע"י הקב"ה, אותה תחושת מרירות שעולה אצל רבים כאשר צרות פוקדות אותם, כביכול הקב"ה הרע להם במכוון.
"כנס ר' יוסי וישב לפניו. אמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: אהרן היו לו שני בנים גדולים, ומתו שניהם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין. שנאמר: (ויקרא י) "וידם אהרן". אין שתיקה אלא תנחומין. ואף אתה קבל תנחומין"
רבי יוסי פונה לרבו, ומנסה אף הוא לנחמו בדברים. גם הוא הולך בדרך קודמיו, כשהפעם הזרקור מכוון לדמותו של אהרן הכהן. שני בניו של אהרון מתו כידוע תוך כדי עבודת המשכן, עבודת הקב"ה. אם אהרון ידע להתנחם ממות בניו, ולא כעס כלל על הקב"ה שהמית את בניו בעודם מנסים לעבוד אותו (זה תלוי באופן הבנת הפסוקים), אף אתה יכול להתנחם מצערך.
"אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של אהרן".
צערו של אהרון מסמל את הסיכון שבכל ניסיון לעשות את הטוב בעיני הקב"ה - "בקרובי אקדש". פעמים שהקב"ה פוגע דווקא בקרובים לו, "הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". אם כן, ריב"ז מצטער עכשיו גם את צערם של צדיקי כל הדורות, שחייהם לא היו טובים כפי שצריכים היו להיות, כל מי שניסה לעשות את הטוב בעיני הקב"ה ולא זכה לגמול הולם בעולם הזה.
"נכנס רבי שמעון ואמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: דוד המלך היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומין. ואף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל דוד תנחומין? שנאמר: (ש"ב יב) "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה". אף אתה רבי קבל תנחומין.
אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך".
הפעם חש ריב"ז את צערו של דוד המלך. בנם של דוד ובת-שבע נפטר כידוע בעקבות חטאו של דוד, כעונש. אזכור צערו של דוד כולל בתוכו את אזכור צערם של כל ההורים שגרמו במו ידיהם, בצורה זו או אחרת, למות ילדיהם.
אז מה היה לנו עד עכשיו? צער אוניברסלי של אב על מות בנו (אדם הראשון), צער מי שחש שמות בנו אירע ע"י הקב"ה, כביכול כדי להרע לו (איוב), צער הצדיקים (אהרון) וצער ההורים שהביאו בעצמם למות בניהם (דוד).
"נכנס רבי אלעזר בן עזריה. כיון שראהו, אמר לשמשו: טול לפני כלי, ולך אחרי לבית המרחץ, לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו".
ראשית, ר' אלעזר נוהג מנהג כבוד ברבו.
"נכנס וישב לפניו ואמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום. אף אתה רבי, היה לך בן. קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא. ויש לך לקבל עליך תנחומים כשהחזרת פיקדונך שלם".
דברי ר' אלעזר פשוטים וחדים - החיים בעולם הזה אינם מתנת חינם, אלא משימה. משימה שהאדם נוטל על עצמו, משימה שההורה נוטל עבור בנו. כמו בכל משימה אחרת, גם כאן אין טעם להצטער על סיום המשימה בזמן קצר מן המשוער. אם האדם ממלא את ייעודו בשנות חייו - משימתו בוצעה, ואין עוד טעם להצטער אם ימות. תפקידו של בנו של ריב"ז היה לימוד תורה והימנעות מחטאים, וכיוון שעמד בו בהצלחה בשנות חייו הקצרות, "הפקדון שלם", אין לריב"ז על מה להצטער.
"אמר לו: ר' אלעזר בני נחמתני, כדרך שבני אדם מנחמין...".
בעוד ארבעת המנחמים הראשונים פנו לאפיקים שונים של "צרת רבים", התמקדות באבל וביכולת התאוששותו מן האבל, ר' אלעזר מתמקד בנפטר ובמידת ההצלחה שאפשר לייחס לחייו.
אזכור צרותיהם של קודמיו לאורך הדורות רק הוסיף לצערו, ולא הקל על סבלו כלל.
אם כן, לפי ריב"ז: "צרת רבים - נחמת שוטים".