שירת האזינו הינה שירה מפורסמת ובחלק מקהילות ישראל נלמדת היא בעל פה ע"י התלמידים בצעירותם. סמך מצאו לכך מהכתוב "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהם (דברים ל"א-י"ט). שבעה מתוך תשעת המופעים של הביטוי "השירה הזאת" המוזכרים בתורה מתייחסים לשירת האזינו, דבר המלמד על מרכזיותה של שירה זו.
לרוב כשמדברים על שירה, עולה בדעתנו שהיא מייצגת ביטוי לתחושות של שמחה והודאה. בחינת תוכנה של שירת האזינו מעלה לפנינו תמיהה מדוע פרשיה זו נקראת שירה, שהרי תוכנה אינו מעורר שמחה וגיל. מוזכרים בה חלק מחטאי ישראל ובראשם אי הכרת הטוב כלפי חסדיו של הקב"ה. עם ישראל מכונה "עם נבל ולא חכם" וכן מנובא בה על פורענות גדולה העתידה לבוא על ישראל: 'חיצי אכלה בם". מעל לכל, מתוארת בה גזרת הסתר הפנים מעם ישראל. לזאת יקרא שירה?
תמיהה נוספת היא מדוע יש צורך בשירה זו כאשר בפרשיות הקודמות נאמר תוכן כמעט זהה לחלוטין, כפי שמובא בפרק ל"א: "(טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:(יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:(דברים ל"א)
כדי להבין תמיהות אלו ברצוני להתבונן מעט במילה 'שירה'. שירה נגזרת מלשון שיר. במספר מקורות משמעותה של מילה זו היא מרחב מעגלי. בברכת יוסף נאמר 'בנות צעדה עלי שור' שהכוונה לצעידת הבנות על החומה (העגולה והסגורה) לחזות ביופיו של יוסף. דוגמה נוספת לביטוי של שירה כמרחב מעגלי מוזכר במשנה במסכת שבת. המשנה מציינת אילו בהמות יכולות לצאת בחבק-טבעת שעל צווארם, ואילו לא. לשון המשנה הוא 'וכל בעלי שיר יוצאים בשיר' (שבת ה'-א'), הרי לנו ששיר או שירה מבטא בעולם הפיזי מציאות מעגלית וכמושג מופשט, מציאות מחזורית. מעגל מבטא רצף ללא ניתוק, אין התחלה ואין סוף. דוד המלך נענש לפי דברי חז"ל על שכינה את דברי תורה 'זמירות' ולא שירה, זאת היות ובשונה משירה 'זמרה' מבטאת ניתוק וחוסר רצף.
התורה מבטאת משהו נצחי, מעגלי, ללא הפסק, ולכן לא היה על דוד להשתמש כלפי התורה במושג שלא שייך למהות התורה. באשר לשירה, המשורר או האומן מוציא את פנימיותו בעת כתיבת השירה או השמעתה. השכל אינו הכלי המרכזי שפועל בעת כתיבתה, ולמרות שמועברת אינפורמציה הרי שהיא באה ממקום עמוק ורציף, מן הנשמה. בשונה מטקסט אינפורמטיבי עליו ניתן לחלוק ולהקשות, שירה הינה ביטוי פנימי לעולם תחושתי וחוויתי של המשורר. ניתן לומר, איני אוהב את השיר או לא מתחבר אליו, אולם לא שייך לומר אני חולק על הנאמר בשיר. לעיתים, במצב של שירה ניתן להבחין בתופעה ווקאלית מעניינת שבה גם אדם המגמגם בכבדות מצליח לשיר באופן רציף. יתכן וההסבר לתופעה זו נעוץ בכך שהשירה מהווה ביטוי של הנשמה שאינו זקוק למסנני השכל הגורמים לניתוק וחוסר רצף.
ספר דברים נכתב בגוף ראשון ע"י משה, אולם את השירה מכתיב הקב"ה למשה. ממה נובע השוני ומה זה מלמד אותנו לגבי מטרת השירה? בנוסף מדוע הקב"ה אומר למשה לפני מותו שהעם יחטא ויזנה אחרי אלוהי ניכר? האם לא זכאי משה למעט נחת רוח טרם ימות, ומה גם שלמשה אין מה לעשות בנידון?
בעזרת הבנת המשמעות של המילה שירה, ניתן אולי להבין את מטרת שירת האזינו ועל ידי כך התמיהות יתבארו בחלקן. רגע לפני הסתלקותו של משה, לאחר שאמר מעצמו את תוכן ספר דברים, אומר לו, כביכול, "כעת אני מחזיר את קולמוס הכתיבה לידי שמים. אני מודע ליתרונותיו וחסרונותיו של העם: ישנה כרוניקה של חטאים, פרענות, צעקה, גאולה. חיי הזוגיות הללו בין הקב"ה וישראל עברו ועוד יעברו עליות ומורדות. רגע לפני חתימת התורה והסתלקותו של משה-השושבין של ישראל, מצווה ה' לכתוב שירה המעידה על הרצף והמחזוריות המאפיינת את היחס בין ישראל לאביהם שבשמים. 'שטר התנאים' בצורת שירה, מבטא את המחויבות ההדדית בין השניים. לא תוכחה יש כאן, כי אם התבוננות מציאותית שמטרתה להמחיש למשה ודרכו לישראל שיחס האל לישראל אינו תלוי מעמדם הרוחני, בבחינת 'ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא'. ניתן להיווכח בדבר בהקשבה לפסוקים מצד הקב"ה: 'לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:' ומצידם של ישראל 'וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זרעו...
לפיכך, אין מתאים יותר משירה לבטא את הקשר הרציף של הקב"ה וישראל, הן מצד השירה המבטאת עיגול ורצף שאין לו התחלה וסוף, והן כהיותה ביטוי להלך נפשי ולא דיון רציונלי. שירה אינו טקסט המזמין קושיות ומחלוקות, ולכן על אף החטאים הכבדים של ישראל המוזכרים בשירה, הקשר הרציף עם הקב"ה נשמר עד בוא הגאולה. יוצא איפה, שבקשתו של הקב"ה ממשה היא שילמד את ישראל ויפנים בהם את רעיון הקשר הרציף עמו. השיר העגול, טבעת הנישואין הרעיונית, הוא העומד מאחורי דברי שירת האזינו, למרות שעל פניו בקריאה ראשונית נראה שיש לפנינו ביקורת עזה והבטחת פורענות. זו גם הסיבה שהקב"ה מכתיב למשה את השירה, היות וזו גם ההבטחה וגם המתנה למשה. 'דע, אומר הקב"ה, שלא משנה מה יהיה הקשר בין העם שנשאת בחיקך אלי, הוא אינו תלוי בדבר, ובסופו של תהליך תופיע הגאולה והקרבה. שירת האזינו אם כן היא הזמנה להצצה בהליכי נפשו, כביכול, של האל לגבי יחסו לעמו.
הכותב הוא מנהל הישיבה התיכונית או”ת נוה שמואל, מבית אור תורה סטון