השבת נקרא את ההפטרה הרביעית מ"שבעה דנחמתא", הלקוחה מספר ישעיהו פרקים נ"א - נ"ב.
פרשת שופטים עוסקת במצוות המוטלות על הציבור ומעצבות את דפוסי התנהלותו ברגיעה ובחירום.
המעבר מחיי המדבר למציאות של דפוסי קבע בארץ מחייבת הדרכה והיערכות מיוחדים. ההפטרה, הממשיכה את רצף מאפייני הנחמה והגאולה של האומה [נחמה המעבירה את האומה ממציאות של חירום וחורבן, למציאות של אומה על אדמתה], עוסקת גם היא במעבר מחיי גלות לדפוסי קבע בארץ וזוקקת הנחייה מיוחדת.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
ישעיהו פעל ביהודה וירושלים במהלך עשרות שנים, במהלך מלכותם של עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה. בתקופה ארוכה זו ידעה ארץ יהודה תהפוכות רבות בכל התחומים.
ימי עוזיהו הצטיינו בפריחה גדולה, הטומנת זרעי פורענות של שבר מוסרי. ימי אחז היו שבר רוחני גדול שהביא לשבר בטחוני-מדיני. חזקיהו, שנסה לשקם את השבר, עמד מול המעצמה האשורית שעלתה בימיו לשיא גדולתה. במסעות כיבוש נרחבים הכריעה גם את מלכות ישראל השכנה והגלתה אותה. יהודה שרדה את המצור האשורי בדרך פלאית, אך יצאה ממנו בשן ועין.
נוכח מורכבות זו פעל ישעיהו, תוך שהוא זוכה ליחס הוגן, בדרך כלל, הן מצד המלכים והן מצד העם.
ב"שבעה דנחמתא", שבע שבתות רצופות בהן מפטירין בפרקי הנחמה בספר ישעיהו, אין אמירה מפורשת על מועד השמעתם וקשה לדעת בוודאות באיזה הקשר הושמעו. הפטרת "נחמו", והפרקים שאחריה - מהם נלקחו ההפטרות הנוספות של "שבעה דנחמתא", מופיעים לאחר הפרקים המתארים את כשלון המצור האשורי על ירושלים בימי חזקיהו. יתכן שיש בכך רמז על הרקע להשמעתם. מלכות ישראל גלתה, וזו היתה מכה קשה לעם ישראל. מלכות ישראל השתרעה על שטח שהיה גדול משטחה של מלכות יהודה. גם אוכלוסייתה של מלכות ישראל היתה גדולה יותר. חורבן בהיקף כזה לא היה מאז הגיע העם לארץ בימי יהושע. הסיכוי לתיקון השבר היה גדול נוכח מפלת אשור בשערי ירושלים, שנים ספורות לאחר חורבן מלכות ישראל. חז"ל תיארו ימים אלה של חזקיהו מלך יהודה: "בקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג...". אלא שחזקיהו לא השכיל להתרומם נוכח אירועים כבדי משקל אלה. נבואות הנחמה שהושמעו ביהודה וירושלים על ידי ישעיהו על רקע זה, הושמעו קודם כל לשעתן ולמקומם: כדי לעודד את העם ולחזקו כאשר הוא ניצב נוכח אירועים הרי גורל. בדיעבד, כאשר נבואות נחמה אלה לא התקיימו במלוא היקפם, הם הפכו בסיס לתיאור הגאולה השלמה, שאנו מקווים ומאמינים כי ימינו הם ראשית התממשותם.
מצב בהפטרה: לידה מחודשת
פעמים שאנו כופלים מילה בהתנסחותנו. אנו עושים זאת מתוך רצון להדגיש דבר מה, להפוך את אמירתנו להחלטית יותר.
בהפטרתנו חוזרת תופעה זו ארבע פעמים: "אנכי אנכי", "התעוררי התעוררי", "עורי עורי" ו"סורו סורו". בכל הפעמים באים הביטויים להעצים את מעורבות העם בתהליך הגאולה. חורבן הארץ והגליית העם יצרו שבר עמוק. כדי לצאת מריסוק זה יש צורך באמירה נחרצת של ה: "אנכי, אנכי הוא מנחמכם" - בעל היכולות הבלתי מוגבלות קורא להתעורר ולצאת מן הגלות. היכולת להתעורר ולפעול במציאות קשה כל כך, אינה מובנת ופשוטה. יש צורך בניעור משמעותי כדי לצאת למציאות חדשה.
שיבת אומה לארצה מתוך גלות נוראה היא תופעה לא מוכרת בהסטוריה האנושית. עמים שגלו נעלמו. זהו תהליך מורכב ומסובך ונוגע במעגלים רבים: האישיים, המשפחתיים, הלאומיים והכלל אנושיים. תהליך מורכב כל כך דורש זמן ונחרצות. ביסוד הכל חייבת להיות הוודאות "כי עין בעין יראו בשוב ה ציון". כדי לחזק מגמות אלה משתמש הנביא בלשונות כפולים. תחושת חוסר האונים "אין מנהל לה...ואין מחזיק בידה..." מתחלפת בתחושה "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב,משמיע ישועה, אמר לציון מלך א-היך".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון