החל מפרשת חוקת מתארת התורה את אירועי שנת ה-40 של בני ישראל במדבר. בין האירועים המתוארים הוא המשא ומתן עם עמי עבר הירדן והמלחמות עם סיחון, יעזר ועוג. הד מלחמות אלה הוא חלק מן ההפטרה, הלקוחה מספר שופטים פרק י"א.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
בחלקה האחרון של תקופת השופטים היה לישראל עימות עם שני עמים: בני עמון ופלישתים. השבטים בעבר הירדן המזרחי, וגם שבטי מרכז הארץ, סבלו קשות מידי בני עמון במשך 18 שנה. צבא עמון נערך למתקפה נוספת על שבטי עבר הירדן, והישראלים התארגנו לקראת מתקפה זו. בהיעדר שלטון מרכזי בתקופת השופטים, חפשו המתארגנים מנהיג עם רקע צבאי שיוכל להוביל אותם לעימות עם בני עמון.
יפתח, שגורש מביתו על ידי אחיו מאביו (על רקע של חלוקת ירושה), רכש ניסיון צבאי כמנהיג של החבורה שנפלטה מהחברה וחיה על חרבה. באין מועמד אחר, הוזמן יפתח לעמוד בראש הצבא.
עם מינויו כמנהיג, פתח יפתח במשא ומתן עם מלך בני עמון כדי לסיים את העימות בדרכי שלום. במשא ומתן זה מגלה יפתח בקיאות מפליגה בתולדות העם, מימי יציאת מצרים, והוא מגייס טיעונים רבים כדי לבסס את זכותם של שבטי ישראל בגלעד על אדמתם. למרות רקעו הקשה והיותו מנותק מחיים רגילים בבית ישראלי, הערכים והידע שקנה בילדותו הנחו אותו במשא ומתן זה.
כאשר כל המאמצים לסיים את העימות בדו שיח נכשלו, הוביל יפתח את שבטי הגלעד למלחמת מנע, והכה את בני עמון מכה גדולה.
מצב בהפטרה: מלחמה צודקת
כאמור, שרי גלעד שהיו במצוקה נוכח הלחץ של בני עמון, חפשו אדם עם רקע צבאי שיוכל להיות להם לקצין. יפתח התנה את הסכמתו להלחם בראש הצבא בכך שימונה להיות ראש לכל יושבי גלעד. במילים אחרות: הוא מסרב להיות רק מנהיג צבאי - קצין, ובתום המלחמה לשוב להוביל את חבורת נפלטי החברה. הוא חפץ להישאר מנהיג הגלעד לאחר הנצחון (ראש) ולא רק מפקד צבאי (קצין). ואכן כך הוסכם עם זקני גלעד: "וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין".
המילה קצין מופיעה במקרא כשם נרדף למנהיג. במספר אירועים המשמעות של מנהיגות צבאית דוקא- הכרחית. מכאן המונח קצין, השגור כל כך בפינו.
יפתח, שהיה אדם עם כישרון מוכח של מנהיגות צבאית, גויס לעמוד בראש המאבק של שבטי עבר הירדן בגלעד מול בני עמון. על אף שאדם כמוהו היה אמור להיות שש אלי קרב, הוא לא נהג כך. הוא העדיף לסיים את הסכסוך הצבאי בדו שיח וללא קרב. במהלך דו שיח זה, המובא בהפטרה בהרחבה, הוא מגלה ידיעות נרחבות בפרטי המלחמה שהתקיימה מאות שנים קודם זמנו. הוא עמד על כך שישראל לא כבשו את ארצם מידי בני עמון אלא מידי סיחון, לכן אין לבני עמון כל טענה על תוקפנות ישראלית נגדם.
מעבר לכך: שתיקתם הממושכת של בני עמון מאז אותה מלחמה, במשך כ-250 שנה, גם היא עדות שישיבתם של ישראל במקום לא נבעה מפגיעה בהם. הטענות החדשות העולות ערב המלחמה הם ניסיונות ליצור הצדקה מוסרית ומשפטית לתביעות העמוניות, למרות שאין לכך כל בסיס.
משפט הפתיחה בדברי יפתח אומר הכל: "מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי".
זו ארצי. נקודה.
כשיש בטחון בצדקת הדרך אפשר לצאת למלחמה ולנצח.
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון