נושא אמינותם של מנהיגים ומעמדם, עומד במרכזה של הפרשה וההפטרה.
בפרשה מערערת האופוזיציה, בראשותו של קרח, על מנהיגותו של משה ואמינותה.
בהפטרה, הלקוחה מספר שמואל א פרק י"ב, מסכם שמואל הנביא את תקופת הנהגתו, וסוקר לפני העם ולפני המלך הראשון - שאול, את שיטת המימשל החדשה - המלכות. בדבריו הוא כולל התייחסות לאמינות המנהיג.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
המעבר מתקופת השופטים לתקופת המלוכה הוא נושא מרכזי בחלקו הראשון של ספר שמואל, ממנו לקוחה ההפטרה. העם חש בטוב תחת הנהגת שמואל בתחומים שונים: היה רצף מהנהגת עלי לימי שמואל, בימי שמואל התגבשו השבטים וחשו "יחד" לאומי מדן ועד באר שבע, תופעות של עבודה זרה הורחקו מהוויית העם ובמקביל צומצמה פגיעתם של אויבים חיצוניים. הישגים אלה עמדו בסכנה בערוב ימיו של שמואל נוכח העובדה שבניו לא הלכו בדרכיו.
כדי לייצב את השלטון ולשמר את ההישגים, בלי ליפול שוב לתקופת ריק שלטוני, כפי שהיה בימי השופטים, בקש העם למנות לו מלך - ובדרך זו להעמיד שלטון מרכזי ויציב.
בהעמדת מלך - כמו בכל פעולה אחרת, גלומות אפשרויות רצויות וטובות וגלומות סכנות. את הטוב ראו נציגי העם, ולכן בקשו את השינוי, אבל הסכנות היו פחות ברורות, ועל כך העמידם שמואל.
במשא ומתן שהתפתח בין שמואל לעם, ומתואר בפרקים ח - י"ב, חדד שמואל את הסכנות האפשריות בהקמת המלוכה. הוא אינו מציע להימנע בשל כך מהעמדת מלך, אבל הוא מסמן ומבליט את הבעיות כדי שבמהלך מימוש המלוכה יזהרו "לא ליפול לבורות קיימים".
ההפטרה היא החלק האחרון בדיון המתפתח, ולאחר פרק זה מעביר שמואל את ההנהגה המדינית-צבאית למלך שאול ונותר בתפקיד הנביא.
מצב בהפטרה: שלטון מתוקן
שאול נבחר על ידי ה לשמש כמלך הראשון בעם ישראל. שמואל נשלח למשוח את שאול בשמן. משיחה בשמן הייתה פעולה שנועדה לייחד את הנמשח [אדם או חפץ], ולייעד אותו לתפקיד נכבד. כך נמשחו המשכן וכליו, כך נמשחו הכהנים, וכך נמשחו מלכים. מכאן בא הביטוי: המלך המשיח, שמשמעו - המלך שנמשח בשמן. לכן נזכר שאול בהפטרה [פעמיים] כמשיחו של ה, שנמשח בציווי ה להיות מורם מעם, כמלך ישראל. המשיח השגור על לשוננו הוא קיצור של המלך המשיח - המלך שנמשח בשמן כדי לייעדו לגדולה
העמדת מלך ומשיחתו לכהן בתפקיד הנכבד, פתחה פרק חדש בתולדות האומה. תקוות גדולות עלו במעמד בו החל שאול בתפקידו החדש. שמואל, שנשא נאום סיכום להנהגתו המדינית, התייחס למלכות שאול. הוא הזהיר מפני עיוות אפשרי: שלטון מקנה מעמד וכח, ויש שכרון כח המסכן את בעל התפקיד ואת העם הכפוף לו. שמואל עמד מול העם והכריז בסיום שרותו: "את שור מי לקחתי, וחמור מי לקחתי".
מנהיג שיכול לעמוד לפני הציבור בסיום תפקידו, עם יד על הלב, ולהכריז: בכל משך שנות כהונתי לא עשיתי דבר מתוך נגיעה אישית, ולא לקחתי לעצמי דבר מכח עבודתי הציבורית. הכל עשיתי לשם שמיים ולטובת הציבור.
זה מבחן אמינות.
באופן סמוי היתה בכך המלצה-תפילה: יהי רצון שגם אתה, שאול, תוכל לעמוד כך בסיום הנהגתך, ותוכל להצהיר הצהרה דומה.
היעד הוא: משיחה [לתפקיד ציבורי] שלא תביא למשיכה [של טובות הנאה].
או בניסוח ברכות ההפטרה: "אשר בחר בנו" ללא קשר ל"אשר נתן לנו".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון