פרשת יתרו: שומרים על קשר

משה רוצה שכל אחד מעם ישראל יחווה את הקשר הכי ישיר שניתן מול הקב"ה, כמו שהוא זכה לעשות. וכך הוא מוצא עצמו הדיין היחיד לעם ישראל ועומד בפניה דילמה אל מול הצורך למערכת משפט יעילה ומסודרת

חדשות כיפה סאלי מאיר 16/02/17 18:11 כ בשבט התשעז

פרשת יתרו: שומרים על קשר
מאיר זרוביסקי, צילום: מאיר זרוביסקי

פרשת יתרו פותחת בבעיה קשה של ארגון ולוגיסטיקה. משה רבנו הוא הדיין היחידי לעם ישראל, והוא יושב "מן הבוקר עד הערב", לשפוט כל עניין שבא לפניו. אפשר לתאר לעצמנו את אנשי העם עומדים בטור שמתפתל לאורך כל המחנה ואת הריבים שהולכים ומתפתחים בעקבות כך, רק מפני שכולם עצבניים! יתרו מגיע ורואה מיד שזה לא הגיוני - גם לא למשה וגם לא לעם, והוא מציע פתרון פשוט: שרי אלפים ושרי מאות - מערכת משפטית מסודרת, כדי שרק הדברים הקשים יגיעו למשה, שהוא כביכול הבג"ץ לצורך העניין.

השאלה המתבקשת מכך היא למה משה היה צריך את יתרו כדי לחשוב על הפתרון הזה? הלא זה ברור שאדם אחד אינו יכול לשפוט ביעילות את כל העם הגדול הזה? התשובה נמצאת במילים שמשה אומר ליתרו כשהוא מסביר לו מדוע הוא שופט בצורה הזאת: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים" (שמות י''ח,ט''ו). משה רוצה שכל אחד מעם ישראל יחווה את הקשר הכי ישיר שהוא או היא יכול/ה מול הקב"ה, ולכן הוא רוצה שיגיעו ישר אליו, שהוא הכי קרוב לנותן התורה. זה מתחבר לאמירה עוצמתית נוספת של משה בפרשת 'בהעלותך', כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה במקום באהל מועד. יהושע, תלמידו של משה, רואה בזה חוצפה כלפי משה, ומציע לכלוא אותם, אבל משה מסתובב ליהושוע ואומר לו: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר י''א, כ''ט). משה שואף שכל יהודי יהיה נביא, שכל אחד ואחת מאתנו נזכה לדבר עם ה' כמו שהוא זכה לעשות.

יש עוד שני מקומות בתורה שבהם מופיע צירוף המילים "מי יתן". הראשון הוא בפרשת בשלח, כשהעם מתלונן שהוא רוצה לחם ובשר - "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע..."(שמות ט''ז, ג'). ה-"מי יתן", המשאלה הזו של העם כרגע היא סביב אוכל, והם אף עושים אידיאליזציה לחיי העבדות הקשה שהייתה להם במצרים. לעומת זאת, ה"מי יתן" של משה הוא במרומים והוא לא פחות מנבואה. ופה אנחנו מגיעים ל"מי יתן" השלישי, הפעם - מפי ה'. כשבני ישראל מקבלים את התורה בפרשה שלנו, אנחנו רואים את הפחד של העם מכל הרעש, העשן וקול ה', ולכן הם מבקשים ממשה שהוא יהיה זה שיעביר אליהם את הדברים מפי ה', במקום לשמוע זאת ישירות מפי ה'. גם בפרשת ואתחנן מופיע רעיון זה, בו תגובתו של ה' לבקשה: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים" (דברים ה',כ''ו) - הינה תגובה של הבנה ושל קבלה.

עם כל זה, יש בהחלט מקום גם לרתיעה הזאת, למרות שהיה יכול להיות נהדר אם כולם היו נביאים. אם משה אומר הלוואי שכולם יהיו נביאים והעם אומר הלוואי שהיה לנו בשר, אז ה' אומר שהוא שמח במשהו באמצע - הלוואי שכולם ייראו אותי וישמרו את המצוות.

כל אחד חווה את החוויות האלה בזמנים שונים במהלך חייו. ישנם ימים וישנן תקופות, שבהם אנחנו שואפים לשמים, מרגישים את ההשראה של עלייה רוחנית וחושבים לעצמנו - "מי יתן כל עם ה' נביאים" בדיוק כמו שמשה רבנו לימד אותנו. ברם, לפעמים, יש לנו גם ימים או תקופות שבהם אנחנו מתעסקים סביב הדברים הקטנים, הגשמיים, "סיר הבשר" בחיים שלנו. נראה לומר שהקב"ה אומר לנו מצד אחד שלא נהיה תמיד רק במרומים ומצד שני - שגם לא נהיה תמיד רק בדברים הקטנים. מה שהוא מבקש מאתנו זה התמדה, עקביות וניסיון חוזר ונשנה כל יום ויום לירא את ה', לשמור את מצוותיו ולבחור בטוב.

הכותבת היא ר״מית ורכזת תכנית שנה ב׳ במדרשת או"ת לינדנבאום מבית אור תורה סטון

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן