של נעליך מעל רגליך

בני ישראל עבדים במצרים כבר למעלה ממאתיים שנה. כעת הגיעה עת גאולתם.
הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. (שיר השירים ב, יב)

דרשו חכמים (שיר השירים רבה פרשה ב):
עת הזמיר הגיע - הגיע זמנן של ישראל להגאל.

הקב"ה רוצה לשלוח את משה הרועה את צאן חותנו להושיע את ישראל.

ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה. וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אֻכָּל. ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה. וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. (שמות ג, א-ה)

אלו הם הפסוקים הקודמים לשליחות, ובהם בעיקר נעסוק:
משה רואה לנגד עיניו מראה לא רגיל - סנה בוער באש ואיננו אוּכָּל. משה סר לראות את המראה הגדול הזה.
כותב הרלב"ג (עמ' 46-47):
התועלת הששי הוא בדעות, והוא שראוי לאדם לחקור בסיבות הדברים הנמצאים לפי מה שאפשר לו, ולא יקצר מזה. כי בזה האופן יעמוד על חכמת ה' יתעלה בשׂוּמוֹ הנמצאות על האופן שהם עליו, לפי מה שאפשר לו מזה, ויהיה זה סיבה אל שישיג ה' יתעלה לפי מה שאפשר... הלא תראה כי משה רבינו ע"ה, תכף שראה זה הענין הזר - והוא היות הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל - התעורר לסור ולראות, כדי שיעמוד על סיבת זה הענין. וזה ממה שיורה שכן היה מנהגו, רוצה לומר שכבר היה משתוקק לדעת סיבות הדברים לפי מה שאפשר, ולזה הגיע אל זאת המדרגה הנפלאה אשר הגיע אליה.
סקרנותו של משה וחקירתו בסיבות הדברים הנמצאים בעולם היא שגרמה לו להגיע לדרגתו הגבוהה. כי החקירה בטבע המציאות מקדמת גם את השגת ה'.

ובסור משה לראות, נאמר לו:
אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא.
קדושת המקום ודאי מצריכה לנהוג בכבוד ראוי; וכתב הרלב"ג (עמ' 47):
התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שינהג בקדושה במקומות הנכבדים. ולזה נצטוה משה שיסיר מנעליו מעל רגליו לפי שהמקום שהיה עומד עליו היה קדוש ונכון אל שידבק בו השפע האלהי.

אולם הרלב"ג רואה בציוויו של הקב"ה גם מעבר לזה (עמ' 24):
של נעליך מעל רגליך - אמר לו זה כדי שירגיש במה שידרוך בו; וכאילו אמר לו שיתבונן בזה המראה אשר ראה אותו כי הוא מעיר על ענין לא יובן ממנו בתחילת המחשבה. וכזה תמצא בהרבה מהנביאים שיראו מראה לא יֵדעו כוונתו, ואחר כן יתבאר להם זה, כמו מה שראה ירמיה סיר נפוח ופניו מפני צפונה (ירמיהו א, יג). והנה הודיעו ה' יתעלה שזה המראה היה על ענין עבדות ישראל והתענותם תחת יד מצרים, ואז התבאר למשה ענין זה המראה אשר היה נבוך בו.
חליצת הנעלים מלבד היותה דרך כבוד למקום הקדוש, יש בה גם קריאה למשה להתבוננות מעמיקה במראה הגדול שראה. אדם החולץ נעליו מרגיש טוב יותר את המקום שעליו הוא עומד, וכך נדרש משה להתבונן היטב במראה שראה. אין המראה משמש רק כפיתוי למשה שיקרב למקום הקדוש אלא יש במראה גם משמעות פנימית אותו נדרש משה לפענח. אמנם, משה היה נבוך במראה והקב"ה ביאר לו את משמעות המראה בהמשך הדברים.

מה משמעות מראה הסנה הבוער באש ואיננו אוכל?
כותב הרלב"ג (24-25):
ואחשוב כי לבת אש היה משל לחוזק הצרה שהיו בה ישראל, שהיה ראוי שתכַלה אותם כמו שתכלה הלהבה הסנה בקלות; והסנה היה משל לישראל, שהיו מוכנים מצד שפלותם ורוע מנהגם אל שיכַלו אותם הצרות כמו שיכלה האש הסנה בקלות. ומלאך ה' - הוא השכל הפועל אשר הוא שליח ה' יתעלה להציל הדבקים בו מהרע הנכון לבוא עליהם. וכאילו אמר שעם חוזק הצרות היתה דבקה השגחת ה' יתעלה בהם להצילם, שלא יבערו ויכלו באש הצרות החזקות המגיעות להם מהמצרים. ולזאת הסיבה הנה כאשר ראה ה' יתעלה כי הצרות היו באופן שלא יוכלו ישראל לסובלם בשום פנים, התעורר להוציאם משם, כמו שביאר זה למשה.
מראה הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, הוא משל לישראל (=הסנה) הסובל צרות רבות וקשות (=אש). אולם למרבה ההפתעה הסנה איננו אוכל. מה מונע מהאש לאכול את הסנה ולכלותו? מלאך ה' - שליח ה' - אשר אף הוא נמצא בסנה הבוער.
אמנם, לא לחינם נבחר הסנה לסמל את ישראל במשל. הסנה איננו רק חומר בעירה, אלא מסמל גם את שפלותם של ישראל ואת רוע מנהגיהם במצרים. ההפתעה גדולה עד מאד. סנה מתכלה בקלות באש; אולם ישראל אינם מתכלים.
אך האש מתגברת והולכת - הצרות גדולות עד מאד (ומסתבר שגם ישראל מתדרדרים מבחינה רוחנית) - והסנה כבר קרוב להתכלות. הסנה לא יכול עוד להחזיק מעמד, ויש חובה להפריד בין האש ובין הסנה (אם ע"י הוצאת הסנה מהאש, ואם ע"י כיבוי האש).

כאמור, משה היה נבוך במראה והקב"ה ביאר לו את כוונת המראה (שם, ז-ט):
ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההִוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם.
ומדוע מספר לו הקב"ה כל זה? התשובה מתבארת מיד בפסוק הבא (פסוק י):
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים.
משה הוא האיש שנדרש להפריד בין הסנה לבין האש - הוא הוא מושיען של ישראל.

(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)