ספר בראשית שנחתם השבוע בפרשת ויחי, ניחן בכל התכונות שאנו מוצאים ביצירת מופת. ניתן לקרוא אותו כסיפור קצר, כנובלה, כתסריט, לצפות בו כבמחזה ולהאזין לו כסימפוניה שכולה שיר הלל לחומר הגלם המפרנס יצירות אמנות מאז ועד היום: מערכות יחסים. היחסים שבין האדם לזולתו, לאשתו, לבניו, לאחיו, לאלוקיו, נבחנים ומתבררים לאורך הספר. מתוך שלל מערכות היחסים, נבחר שני סיפורים, ונאפשר להם ללוות אותנו בעת הפרידה המרגשת מספר בראשית. הסיפור האחד מתוך פרשתנו, פרשת ויחי, והשני, מתוך פרשת תולדות. שני הסיפורים מתייחדים באותו רגע מפעים, שבו ניצב האב ברגעיו האחרונים אל מול דמותו של בנו, ושואל את עצמו אודות בנו: "אז מי אתה בעצם?" "האם אני בכלל מכיר אותך"?
בפרשתנו תפסה אותי "סצנה" אחת, שבה יעקב מברך את מנשה ואפרים, ומשכל את ידיו כך שמעתה והלאה, יקדים הקטן את הגדול ויקראו הם מאז ולתמיד: "אפרים ומנשה". הבה נזכיר בקצרה את הסיטואציה: יעקב מבין כי ימיו קרבים ומבקש להעניק לבניו את ברכתו האחרונה. בתוך כך הוא מבקש לברך את שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים. התורה מספרת לנו כי בשלב זה, עיניו של יעקב "כבדו מזוקן, לא יוכל לראות". ואכן, כאשר שני בני יוסף מתקרבים אליו לקבל ברכה, שואל יעקב "מי אלה?". יוסף עונה לאביו "בני הם", ומקרב אותם אל המיטה שיעקב יושב עליה על מנת שיברכם. יעקב סומך את ידיו על ראש הבנים, אך במקום שיניח את ידו הימנית על ראש הבכור (מנשה), והשמאלית על ראש הצעיר (אפרים), הוא מניח את ידיו באלכסון: הימנית על ראש הקטן והשמאלית על ראש הגדול. יוסף שמבחין במעשה, מייחס לאביו טעות בזיהוי: "ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו". אך יעקב מסביר את כוונתו: "וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו".
משהו בסצנה הזו מצלצל לי מוכר: אין זו הפעם הראשונה שבה יעקב משנה סדרי ברכות. מיד הוחזרתי כמה פרקים אחורנית לפרשת תולדות, לאותה עלילה ידועה שבה מחליף יעקב בין הקטן לגדול, ומזכה את עצמו, הקטן, בברכה שנועדה לאחיו הבכור. נדמה שהטקסט עצמו מבקש 'לצלצל' לנו את הקשר בין שני המאורעות, למשל על ידי המוטיב החוזר אצל שני האבות ברגעים של טרום הברכה: "ויהי כי יצחק זקן ותכהין עינו מראות" (בראשית כ"ז, א'), אל מול "ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות" (שם, מ"ח י'). ואכן- שני האבות הן יצחק והן יעקב, ניצבים אל מול בניהם, נכדיהם, מתוך עיוורון מסוים. דמות הבנים אינה מופיעה לנגד עיניהם בבהירות. אך לא עיוורונו של יצחק כעיוורונו של יעקב. יש להבחין ביניהם.
יצחק מברך את בניו, יעקב ועשיו, מתוך עיוורון למדרגתם הרוחנית. ברכתו נשענת על נאמנות נוקשה לחוקי המציאות: "הבכור תמיד קודם לצעיר", או אולי נובעת מנאמנות רכה לרגשות אבהות חמים, שחש כלפי עשיו ביתר שאת. שתי נטיות הלב הללו- מידת הדין הריאליסטית הקפדנית, כמו גם מידת החסד המסונוורת מרוב אהבה, אינן מסייעות ליצחק להכיר את בניו כפי שהם. אילולא היה בנו, יעקב, מבצע מעשה חתרני של גניבת הבכורה והתחפשות לאחיו, ברכת יצחק לבניו הייתה נחרתת על גבי הנצח התנכ"י כמופת לפספוס, להחמצה, לחוסר האונים של האב אל מול ציפיותיו הגדולות מבניו. פעמים רבות, חלומות האב אמונותיו תקוותיו ואף פחדיו, מתערבבים ברגשות האהבה כלפי ילדיו. או אז- ציפיותיו ואהבתו של האב, ניצבות כמסך בינו לבין הבנים, וכולאות כל אחד מהצדדים במשבצת נתונה מראש שבה האחד אינו יכול להשתחרר, כל עוד האחר אינו מסוגל לשחרר. יעקב מבין את המלכודת שאביו נתון בה, וחותר תחתיו על מנת לשחררו.
בערוב ימיו, יבצע יעקב את אותה פעולה חתרנית של החלפת הברכה, הפעם כלפי יוסף בנו, כאשר ישכל את ידיו אל מול עיניו המשתאות. יוסף מתפקד בסיפור כמו יצחק בשעתו: הוא רואה את בניו מבעד לפריזמה המציאותית הנאמנה לכללים, שבה יש תפקיד כבר משקל למילה "אמוּר": לפי נקודת מבט זו, הבכור אמור אמור להיות לגדול, והצעיר אמור להיות מספר שתיים. יוסף מתבונן בדמות ילדיו שעה שהם עומדים להתברך. הוא מתאמץ לגלות בתוך דמותם העכשווית את העתיד הצפון להם, בבחינת "זה הקטן גדול יהיה", אך רוחו איננה מפליגה למחוזות רחוקים: מבטו "נתקע" על החוץ, על ההגדרה, על הכללים, על ה"אמור", על ה "ציפייה הריאלית". מבחינת יוסף 'העתיד כבר כאן', אך לא במובן המלהיב של הביטוי, אלא בדיוק להיפך: אין חדש תחת השמש.
יעקב מכיר את המבט הזה. הוא זוכר היטב מתי הוא עצמו, בהיותו נער, היה נתון תחת מבט שכזה, מבט עיוור, שאיננו חשוף לתלת ממדיות של המציאות. כעת יעקב עצמו אמנם עיוור, אך עיניו פקוחות כלפי פנים, ומקשיבות לסוד ולהפתעה המתגלמות בדמות נכדיו. ניתן להבין את שאלתו של יעקב את יוסף "מי אלה", לא כשאלת העיוור שמתאמץ לשווא לקרוא את המציאות, אלא כשאלת הנביא, המערער את המציאות הנגלית, ומעמיד אותה בסימן שאלה מסתורי: "מי אתה? האם אתה באמת מי שאני חושב שאתה"? וכך, בעיניים עצומות וכבדות מזוקן, צופה יעקב מסוף העולם ועד סופו, ויודע כי "אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא גויים".
אם כן, אנו עוסקים כאן בשני סוגים של עיוורון. אצל יצחק זהו עיוורון מסמא ונוקשה, המנסה להיאחז בחוקי המציאות או בנטיותיו האמוציונליות כבמקל נחיה, ואילו אצל יעקב, הרי זה עיוורון מגמיש, פוקח עיניים, עיוורון הפותח לפניו אפשרויות חדשות שחוש הראיה איננו חשוף להן.
לסיום נציע נקודה למחשבה: יוסף מגיב על שיכול הידיים של יעקב, בהשתאות. אך אם נעמיק בדמותו של יוסף, נודה על האמת שההשתאות שלו עצמה, מעוררת השתאות. שהרי מי אם לא יוסף, מכיר את הדינאמיקה העדינה שבשאלת "מי אמור להיות הגדול". יוסף היה נתון במתח הזה כל חייו, מעת שחלם חלומות על כוכבים ואלומות שיבולים, ועד שמלך על מצרים ובתוך כך על אחיו. כיצד ייתכן שיוסף לא רכש את הגמישות הנדרשת על מנת להעריך נכונה את מידת ההפתעה שהמציאות יכולה לזמן בתוכה? כיצד לא למד יוסף את סוד ה"נהפוך הוא", את היכולת להכתיב למציאות כללים חדשים?
ואולי דווקא סיפור חייו של יוסף, חיים עמוסי טלטלות של תהומות ופסגות שבאים אל קיצם בפרשתנו, הוא הסיפור שמעיד יותר מכל על המחיר הכבד של פריצת מסגרות ה"אמוּר". שמא יוסף, המכיר על בשרו את מחיר הדרך הזו, איננו מסוגל להעביר אותה הלאה, כפשוטה, לבנו הצעיר. הוא מסרב להעניק לבנו הצעיר ברכת-קללה שכזו. על כן הוא זקוק דווקא למרחק הדורות של הסב, יעקב, שיאציל על נכדו את הייעוד שנסלל עבורו בשרשרת הדורות: יעקב- יוסף- אפרים: "זה הקטן גדול יהיה".
אוריה מבורך היא ר”מ במדרשת לינדנבאום, מבית "אור תורה סטון"