מובא בפרשתנו (פרק ד, ג-ה):
וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ, וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.
השאלה הזועקת מתוך הפסוקים היא מדוע ה' לא קיבל את מנחתו של קין?
ננסה להביא 5 הסברים מתוך הפרשנים לשאלה זו:
א. פגם בקורבן של קין
הרבה מהפרשנים הלכו לכיוון שה' לא קיבל את מנחתו משום שקורבנו לא היה מושלם.
כן כתב רש"י (ד, ג): "מפרי האדמה - מן הגרוע, ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה".
וכעין זה כתבו הספורנו, הדר זקנים ועוד פרשנים.
יש שפירשו (עיין בספר העיקרים מאמר ג פרק טו) שהחטא היה שהביא מפירות האדמה ולא מפירות העץ שהם משובחים יותר.
ב. פגם בכוונתו של קין
הרד"ק והאלשיך הקדוש ביארו שלא היה לקין פגם בעצם הקורבן עצמו, אלא הפגם היה באופן ההקרבה, שלא הקריב את עצמו, ולא כיוון למסור את נפשו כפי שעשה הבל. ודייקו זאת מהמילים "והבל הביא גם הוא", דהיינו הביא גם את עצמו.
לפירוש זה אולי ניתן להסביר את ההבדל בין שמותיהם של קין ושל הבל. קין מלשון "קנין", כפי שכתוב בפסוק "קניתי איש". לעומת זאת המילה "הבל" משמעותה משהו ריק וחסר תוכן, כדברי שלמה המלך בקהלת (פרק א, ב): "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". דהיינו שקין חש בעל קניין ובעל ערך ולכן לא נתן את כולו, אך הבל שהחשיב את עצמו כהבל, בענווה ושפלות רצה להקריב את עצמו אל ה', וכך זכה שה' שעה אל מנחתו.
מתוך שני הפירושים הללו ניתן לראות שה' לא מחפש את המעשים שלנו, אלא את כוונתנו ורצוננו. הוא לא רוצה שנסמן V שהתפללנו אלא שנפנה אליו בכל כוחנו. כדברי הגמרא (סנהדרין קו ע"ב) "הקב"ה ליבא בעי".
ובכל זאת, יש לציין שאף שאולי ניתן לדייק מהפסוקים את העדפת קורבנו של הבל, אין בפשטי המקראות מקור מפורש לכך.
ג. פגם ביחס לבעלי החיים
לעומת הפירושים הללו, יש שפירשו שבין קין להבל היה מחלוקת רעיונית, פילוסופית.
ר' יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר ג פרק טו) ביאר שעיקר החטא היה שקין חשב שאין הבדל מהותי בין בני האדם לבעלי החיים, ואסור להרוג בעלי חיים שהם שווים לאדם, לכן הביא קורבן מן הצומח:
עיקר החטא היה לפי שלא חשב היתרון שיש לאדם על הבעלי חיים לכלום, וחשב גם כן היותו אסור בהריגת הבעלי חיים אחר היותו שוה אליהם לפי דעתו כי כמות זה כן מות זה, וחשב שעיקר תכליתו היה לאכול ולשתות אחר היותו נזון מן הצמחים כבעלי חיים...
אבל לפי שדעת הבל היה שיש לאדם יתרון על הבעלי חיים וממשלה עליהם ויכול להרוג אותן לצורך גבוה... שעה השם אל הבל ואל מנחתו להיותו קרוב אל השלמות מדעת קין, ולא שעה אל קין ולמנחתו להיותו רחוק מאד מהאמת.
לפי תפיסה זו היה בין קין להבל ויכוח על היחס לבעלי החיים, והבל צדק בדרכו המחשבתית.
ד. פגם שבכך שעבר את האדמה שקוללה
בעל התולדות יצחק[1] ביאר (בראשית ד, כ) ביאר שחטאו של הבל היה בכך שפנה לעבוד את האדמה אחר שהיא קוללה על יד ה' בחטאו של אדם: "ארורה האדמה בעבורך".
ולזה לא אמר "ולמנחת קין לא שעה", אלא "אל קין ואל מנחתו" ולפי שחטא קין בשלקח אומנות עבודת האדמה ולברך את אשר קלל ה'.
דהיינו שזה שקין לקח את עבודת האדמה אחר שהתקללה זו הייתה סיבת חוסר קבלת המנחה.
ה. החקלאי מול רועה הצאן
הרב שמשון רפאל הירש בפירושו (בראשית פרק ד, א-ב) ביאר שסיבת העדפת ה' את מנחתו של הבל, הייתה משום המקצוע שבחרו כל אחד לעצמו. הוא מבאר שהחקלאי יותר משועבד לאדמה שהתקללה אצל אדם אביהם, והאדם מחובר אליה, עד כדי עבודה זרה. בעוד שרועה הצאן עסוק בדבר חי, ומנותק מהשתרשות באדמה, ובכך פנוי יותר לקרבה אלוקית.
החקלאות דורשת את כל כוחותיו הגופניים של האדם. הגזירה האלהית - "בזיעת אפיך תאכל לחם" - מתגשמת בייחוד אצל החקלאי. עליו להקדיש את כל חייו לקיומו הגופני; המושג "קין", "קנה" - ההכרה העצמית וגאות הקניין - מתגלים ביותר אצל החקלאי... האמונה בה' ובמעלת האדם אבדה לראשונה אצל עמים חקלאיים; שם התפתחו לראשונה עבדות ואליליות.
כנגד זה, מעלה יתרה נודעת לחיי הרועה. עיקר עיסוקו ביצורים חיים; הטיפול בהם מעורר רגשות אנושיים והשתתפות בצער הבריות. קניינו הוא נייד; המקנה זקוק לטיפול הרועה, אך אין קיומו בידי אדם. כך יינצל הרועה מסכנת ההפרזה בערך עצמו ורכושו. משלוח ידו לא יעסיק את כל כוחותיו; אין הרוח נרתמת כל כך לעבודה, ועודנה פנויה לערכים אלהיים ואנושיים. משום כך היו אבותינו רועים, ומשה ודוד רעו את העדר.
ממשיך ומבאר הרש"ר הירש, שמצרים תיעבו את רועי הצאן, והשביחו את החקלאות, אליליות לאדמה, ושיעבוד האדם אליה:
וכנגד זה אנחנו מוצאים, כי תועבת מצרים כל רועי צאן. כל חסרונות החקלאות שנזכרו לעיל היו מצויים במצרים. תרבות מצרים היתה תלויה בחקלאות; היא התבטאה באליליות מחד - ובשעבוד האדם מאידך. העבודה היתה ייעוד האדם. לא היה שם ערך לאדם כשהוא לעצמו, לא היה לו כבוד ולא נותרה לו חירות. המצרי נולד כעבד למקצוע. האמונה בה', חירות האדם וצלם האלהים - נשתמרו רק בלב אבותינו הרועים.
זו הסיבה לדעתו שהרש"ר הירש שישנם כ"כ הרבה מצוות לחקלאי:
השבת והשמיטה מעידות לעד, כי לה' הארץ והאדם הוא עבדו. חוקי החקלאות - כדוגמת כלאים וערלה מחד ולקט, שכחה ופאה מאידך - מזכירים לאדם את מציאות ה' ומזהירים על אחוה וריעות. כך פותרת התורה את הבעיה הרוחנית של החקלאות; כך היא מקימה מדינה של חקלאים עובדי ה', שכולם חברים באחוה ושויון. אך מחוץ לתחום התורה נשקפת סכנה לאמונה בה' ולחירות ולשויון של כל בני האדם. ובכן, הבל היה רועה צאן; ואילו קין, "אוהב הקניין", היה עובד אדמה.
נמצאנו למדים ששורש ההבדל בין קין להבל, היה אהבת הקניין (החקלאי) מול אהבת החיים (רועי הצאן).
שלושה שלבים בהתפתחות האנושות
אולי ניתן לומר שאלו שלושה שלבים בילדיו של אדם הראשון:
קין - כנגד הצומח, האדמה, הקניין.
הבל - כנגד הדיבור, "הבל פיו", הדיבור כלפי בעלי החיים. דרגה שהיא גבוהה יותר.
ואחר כך נולד שת, שעליו לא נאמר במה הייתה פרנסתו, אלא דבר אחד מסופר עליו שהוא עסק בהולדה של אנוש (בראשית פרק ד, כו):
"וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ"
אנוש שהוא שורש האנושות. שורש המחשבה האנושית של בני האדם. שמו הגיעה מהמילה "איש". "אין איש אלא לשון חשיבות" (רש"י במדבר יג, ג).
התהליך שעברו בני אדם הראשון הם: צומח, חי, מדבר.
ומשם ניתן להגיע לדרגה הגבוהה, שזכה לה אנוש:
"אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'"
הרי כבר קודם הקריבו קורבנות, גם קודם דברו עם ה', מה השתנה?
אך בנו של שת, אנוש, לימד שמטרת הבריאה היא הקריאה בשם ה'. זו הדרגה שמעל המדבר, עובד ה'.
שנזכה לנצל את חיינו לעסוק תמיד בעבודת ה', ולא להישאר בדרגת הצומח, החי או המדבר, אלא להפנים שעיקר עיסוקנו לקרוא בשם ה'. ובעזרת ה' נזכה אותנו לעובדו בלבב שלם.
[1] ר' יצחק ב"ר יוסף קארו נולד בטולידו בשנת רי"ח (1458). היה דודו של ר' יוסף קארו (מחבר השו"ע). היה גר בפורטוגל וגורש משם, עבר לקושטא. שם שימש כראש ישיבה, ובסוף ימיו עלה לירושלים.