היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים
ראש השנה הינו ע"פ המסורת היום השישי לבריאת העולם, כלומר, יום בריאתו של אדם הראשון; ובכך בעצם הינו היום בו ניתנת משמעות לבריאתו של הבורא, בהופעתו של מי שיכול ליצוק תוכן בעולם. דבר זה אכן מגלה כי בעוד שהקב"ה הוא בורא עולם, כוונת ומטרת הבריאה היא האדם.
אנחנו כה רגילים לדבר על עניין הבריאה יש מאין, הדבר תופס מקום כה מרכזי ביסודות אמונתנו, שאנו נוטים לחשוב שזה מושג ברור ומובן, בעוד שלאמיתו של דבר הוא לגמרי מחוץ למה שהשכל האנושי מסוגל להשיג. לא בגלל שמדובר במושג מופלא מבינתו אלא בגלל שזה מושג שיש בו סתירה לוגית פנימית.
אין זה דרכו של גילוי אלקי נבואי להיות שמור רק ליחידי סגולה. הדברים הדורשים תכונות מיוחדות מופיעים אך ברמז בבחינת די לחכימא ברמיזא. אבל כשהתורה מספרת על בריאת העולם, היא מדברת אל כל אדם במה שהוא אדם ולכן עלינו להבין כי מבחינתה מדובר בעניין השוה לכל נפש במשמעותו. ואם אמנם בתור מושג מטפיסי הבריאה קשה להבנה עד כי הפילוסופיה הכללית מכחישה אותה, המימד המוסרי של המושג הוא העיקר למחשבת ישראל. מעשה הבריאה הוא נתינת מקום לזולת. הכרת עצמי כנברא, כמי שקיבל את ישותו מזולתו היא היסוד לעמדתי כיצור מוסרי שמכתיב את דרכי התנהגותי ביחס לזולתי.
מפני משמעותם וחשיבותם של הדברים האלו היינו מצפים לקרא בתורה בראש השנה על סיפור מעשה בראשית, אולם למעשה קוראים אנו את סיפור לידת יצחק ביום הראשון ואת סיפור עקידת יצחק ביום השני.
לידת יצחק וסיפור העקידה מקבילים לשני המושגים החוזרים ונשנים לאורך תפילות ראש השנה "היום הרת עולם" מצד אחד ו"היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" מצד שני. לידתו הניסית של יצחק באה לעורר אותנו על הבחינה הניסית והפלאית שבכל לידה, לכך שכל אדם הוא בחינת התהוות יש מאין ממש. כי אם גופו הוכן על ידי גופם של הוריו, זהותו העצמית היא יחודית לו לבד ואין לו מחליף ולא תמורה לענות במקומו על מעשיו ביום הדין.
אותו מימד של יום הדין שבראש השנה, מגלה לנו את סוד העקידה, והעקידה מסבירה לנו את משמעות הדין עצמו: אין מה שאני מקבל חינם שייך לי באמת כל עוד שלא זכיתי לו מן הדין. ואין מטבע ותמורה להווייתי כי אם אני בעצמי. זכותו של האדם לחייו נקנית לו ע"י מסירות נפשו במילוי ייעודו. המצוות אותן אנחנו מקיימים יום יום הנן פריסת מסירות הנפש של מעשה העקידה לאורך כל חיינו.
בחינה זו של מידת הדין המגלה לאדם כי יש דין ויש דיין והעולם אינו מתנהל ללא השגחה, מגלה לנו גם את ערכם של החיים: האדם הינו היחידי הנותן דין וחשבון לפני בית דינו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, זאת ע"פ הכלל שכל אחד נידון לפני בית דין המתאים לדרגתו ומדרגתו.
האושר האמיתי של האדם, בחינת "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", נובע מכך שהאדם זוכה בדין בדיעבד, דהיינו, ע"י מעשיו בהשתדלותו בתורה ומצוות (בחינת רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות) זוכה למה שלכתחילה ניתן ע"י הקב"ה כמתנת חינם. אבל חסדיו של הבורא מתפשטים מעבר למתנת חינם עד כדי מתן אפשרות למקבל לזכות ע"י מעשיו "למען לא נבוש ולא נכלם".
מכאן שמדת הדין של יצחק אבינו ומידת החסד של אברהם משלימים זו את זו בבחינת וילכו שניהם יחדיו.
יצחק הינה הדמות של האדם הנאבק בגבורה ביומיומיות החיים, לא בתורת מעשה חד פעמי, אלא כמאמץ מתמשך ומתמיד. שמו מעיד עליו כי מבחינתו צחוק שמחת החיים אינו מתאפשר כל עוד לא הושלמה המלאכה, רק בהיאסף התבואה בשוב ד' את שיבת ציון … אז ימלא שחוק פינו.
אך עד אז, אסור לו לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, זאת אומרת שאין מקום ואפשרות לשמחה שלמה כל עוד לא תוקן המעוות, כל עוד לא הושלמה המלאכה. הזורעים בדמעה בגילה יקצורו ולכן עין במר בוכה ולב שמח - עוקד והנעקד והמזבח.
היום הרת עולם - לראש השנה וימים נוראים
מדוע קוראים אנו בראש השנה את הקריאה אותה אנו קוראים? איך מתגלה בזה מהותו של יום?
