מצעד בדיחות המגזר

אנחנו מספרים אותן בתדירות גבוהה – במסעות של בני עקיבא, בין "רביעי" ל"חמישי" בבית הכנסת או סתם בשיחת חולין. במציאות שבה כולם מכירים את כולם, כל אחד שומע את אותן בדיחות בתדירות של פעם ביומיים, כל פעם ממישהו אחר, כך שרבות מהבדיחות הללו יצאו מהאף תוך חודש מהיום בו הן הומצאו. לרגל חג הפורים, הגיע הזמן לעשות סדר; לקבוע אלו הלצות שווה לספר גם בפעם המאתיים, ואת אלו אסור להכניס לבית הכנסת, כי עוד שניה כבר נשתגע מהם.

אזהרה: הבדיחות מסופרות בקצרה, מתוך הנחה שרוב הקוראים מכירים אותן. ברור שאמורים לספר אותן הרבה יותר טוב. כמו כן, סביר להניח שכל בדיחה כאן יש עוד חמש גרסאות לפחות, אז אל תהיו קטנוניים.

10. איך יודעים שמנגל זה מצוות היום ביום העצמאות?
"עוד היום בנוב לעמוד, ינופף..."

בדיחה שנשמעת בדרך כלל מפי בני 40 ומעלה (לרוב בעלי כרס עם צחוק מתחת לשפם), והם לרוב גם אלה שצוחקים ממנה. כל השאר שוקלים להגיש בקשה לרבנות הראשית שתשנה את ההפטרה של יום העצמאות, כדי להיפטר מההלצה הקבועה הזאת.

9. בני"ש נכנס למכונית.
"מה עם אורות?"
"יש לי בכיס"

הבעיה עם ספר "אורות" של הרב קוק היא שמצד אחד הוא ספר בסיס בעולם הדתי לאומי, ומצד שני גם השם שלו הוא מילה בסיסית. בעוד שעל ה"קהילות יעקב" ו"קצות החושן" אין יותר מדי בדיחות, הסיכוי להתנגשות בין "אורות" הספר לאורות במציאות – גבוה כמעט כמו תוכן הספר. מפגשים אקראיים בחיי היום יום בין כיבוי אורות לאורות הקודש, ובין אורות התשובה לאורות נמוכים, מולידים כמות מוגזמת של משחקי מילים, שכבר מוצו עד תום. או שנמשיך ללמוד "אורות" ונתאפק כשבא לנו חידוד לשון, או שנבצע מעבר חד ל"ברכת שמואל".

מה עם אורות? (צילום: יחצ)

8. שני דוסים נפגשים בדייט.
"שלום, אני בת-קל" "ואני קליקקו"

מכל אותיות האלף בית, זכתה משום מה דווקא האות ק' להיכנס לכל מילה מקודשת אפשרית. השמות הקדושים מגוונים יחסית מבחינת השמות שלהם, אבל הגרסה המצונזרת שלהם אינה נותנת מקום להרבה אותיות, ולפעמים התוצאה היא עודף קו"פים בכמות שקשה לעכל. הבדיחה על בת קל  וקליקקו הלכה עם זה עד הסוף, והראתה לאלה שמשתמשים בק' יותר מדי לאן העסק עלול להגיע. מומלץ לא לספר את הבדיחה הזאת, הן משום שהיא מיצתה את עצמה, והן מחשש שמישהו ישמע אותה ויאמר לעצמו: “בעצם, למה לא?” ועד מהרה תוזמנו לחתונה של יקודה והודקה.

7. בני"ש נכנס לתחנת דלק.
המתדלק: "אשראי?"
הבני"ש: "אשריך"

משחק מילים חביב, אבל לא הרבה יותר מזה. מעניין שכשמספרים את הבדיחה הזאת, מקובל למקם אותה בתחנת דלק, אף על פי שיש עוד הרבה מקומות אחרים שמכבדים כרטיסי אשראי, וגם הם היו יכולים לארח את הבדיחה. יכול להיות שדתיים מהסוג שמשתמשים באופן יומיומי במילה "אשריך", הם אותם דתיים שלא תפגשו בתור לרכישת כרטיסים למשחק של מכבי, בתור לקולנוע או בשופינג בקניון. אז מה כבר נשאר להם לעשות עם האשראי? רק למלא דלק, כנראה.

אשרנו (צילום: Guillaume Paumier-cc-by)

6. אם הרב צריך דוקטור, סימן שהרב חולה.

בדיחה ללא עלילה, אפילו לא דו-שיח, אבל זה לא הופך אותה למשעשעת פחות. משפט קצר וקולע שמשרת את כל מי שלא מתלהב משילובי תורה ואקדמיה. האם היא מוציאה לרב את החשק לעשות דוקטורט? או שאולי זה דווקא מדרבן אותו להמשיך לתואר פרופסור ולהרוס את הבדיחה?

5. דתי פוגש חבר שלו מסתובב עם מישהי בלתי מוכרת.
"מי זאת?"
"זאת? אה... בת דודה שלי."
"כן, היא הייתה בת דודה שלי לפני שבועיים."

חלק גדול מז'אנר בדיחות הדייטים מורכב מטרגדיות במסווה הומוריסטי. כל הפגישות שמתוארות בבדיחות הן פגישות שמסתיימות בכישלון, או לפחות נמצאות בדרך לשם. אגב, משום מה, בדרך כלל הבחור הוא זה שיוצא אשם (או סתם אידיוט) בסיפורים האלה. דווקא בבדיחה הזאת, אולי בדיחת הדייטים הקלאסית ביותר של המגזר, הפאנץ' אמנם חריף – אבל מדובר בסך הכל באי-נעימות ומבוכה. תאורטית, הדוס ו"בת דודתו" יכולים להמשיך את הקשר הלאה. הבדיחה לא לועגת מדי לזוג, אבל מצד שני היא חדה וצורבת, וראויה להיכנס לחמישייה הפותחת.

4. שני בני"שים נתקלים במחבל, והוא מכוון עליהם אקדח.
הבני"שים: "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למות על קידוש השם."
המחבל נבהל משני המשוגעים ובורח, והם רצים אחריו:
"אממממ... ברכה לבטלה!"

בדיחה ישנה נושנה, ובכל זאת - הומור ציוני דתי במיטבו. גם עמידה מול מחבל, גם אידיאל של מסירות נפש על קידוש השם, גם הקפדה הלכתית, ובבת אחת צוחקים על הכל ביחד.

בת דודה (צילום: יחצ)

3. רב מסתכל על שער מגודל של מכיניסט ואומר לו: "אני מבין שאתה רוצה להיות הרב הנזיר."
המכיניסט: "אני מבין שאתה רוצה להיות הרב זצ"ל."

הציבור הדתי לאומי מכניסה את הרב קוק לכל מקום אפשרי, מקירות בסניף עד צ'ופרים ליום הולדת, אז ברור שיהיה לו מקום של כבוד גם בהומור הציוני דתי. הראי"ה מככב בלא מעט בדיחות, בעיקר על תלמידיו וממשיכי דרכו, והבדיחה הזאת בנויה על אחד מכינוייו הרווחים. מסתבר שהמכיניסטים (שלפחות בחלק מהגרסאות הם מושא הבדיחה) הם כאלה כלים, שגם כשמספרים עליהם בדיחה – בסופו של דבר הם אלה שיוצאים ממנה גברים. המכיניסט בבדיחה הביא בהפוכה לרב, ויחד אתו לציבור רחב של רבנים, שלחלק מתלמידיהם נמאס מהאופן שבו הם מעירים להם הערות.

2. רב אורתודוקסי, רב רפורמי ורב קונסרבטיבי מחליטים להוציא פסק הלכה משותף: אסור לעשן.
כעבור שבוע נפגשים שוב שלושתם, כל אחד עם סיגריה בפה.
הרפורמי: זה פסק הלכה, זאת רק השראה, לא חייבים ללכת לפי זה.
הקונסרביטיבי: החלטנו את זה לפני שבוע, מאז המציאות השתנתה.
האורתודוקסי: מכרתי את הריאות שלי לגוי.

זאת לא בדיחה מגזרית קלאסית, אין פה שום אזכור של חובש כיפה סרוגה, אם כי אפשר לנחש איזה לאן משתייך הרב האורתודוקסי שבבדיחה (רב חרדי יעדיף לפסוק הלכה יחד עם חתול ולא עם רפורמי. גם דתיים לאומיים שמשתפים פעולה עם רפורמים זה מראה נדיר, ובכל זאת זה נשמע טיפה יותר ריאלי). אבל חייבים להודות שהסתלבטות על פטנטים הלכתיים מתוחכמים היא חלק בלתי נפרד מההומור המגזרי. מבין הבדיחות בסגנון הזה, שהן אולי הדרך האולטימטיבית להביע הסתייגות מדרכים עוקפות להלכה (כי מבחינה הלכתית אין מה להגיד עליהן, הן עומדות בכל הקריטריונים), בדיחת הסיגריות היא אחת המוצלחות, וראויה למקום השני.

1. שני דתל"שים יושבים בפאב. אחד לוקח כוס בירה ומתחיל לברך: "ברוך אתה ה'..."
השני עוצר אותו: "מה אתה עושה? די, גמרנו עם זה."
הראשון נלחץ: "אה.. למדני חוקיך".

עם כל הכבוד לבדיחות על הבני"שים, האולפניסטיות, המדרשיסטים, החג'דומטים, המתנחלים וכו' וכו' – הבדיחה על אלה שהוציאו את עצמם מחוץ למגזר לוקחת את המקום הראשון. במציאות הם נושא לדיונים נוקבים, אתגר למחנכים, כאב ראש למשפחה ואולי אפילו איום על הדור הצעיר; אבל כשחושבים על כל המטען הדתי שהוטבע אצל הדתל”שים, והם יצטרכו לעבוד קשה כדי להתנתק ממנו לגמרי, מותר גם לצחוק.

חושבים ששכחנו כמה בדיחות? טקבקו לנו כאן, וגם בפייסוק