בספרות חז"ל מועלות הקבלות אחדות בין ארבע הכוסות לבין עניינים שונים. בירושלמי פסחים (פ"י ה"א, לז ע"ב-ע"ג) מובאת מחלוקת אמוראים בשאלה כנגד מה באות ארבע הכוסות. לדעת רבי יוחנן הן כנגד "ארבע גאולות", דהיינו ארבע לשונות של גאולה. לדעת רבי יהושע בן לוי הכוסות הן כנגד "ארבע כוסות של פרעה"; אליבא דרבי לוי הן כנגד ארבע מלכויות; ולדעת רבנן - כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם. הקבלה לסוגיה זו מצויה בבראשית רבה (פח, ה, עמ' 1081-1083) בשינויים מסוימים.
הקבלה נוספת המוזכרת בספרות חז"ל היא בין הכוסות לבין ארבעה גואלים עתידיים: אליהו, משיח בן דוד, משיח בן יוסף וכהן גדול (מדרש הגדול, שמות ו, ז, עמ' צח). במדרש "לקח טוב" לרבי טוביה ב"ר אליעזר, בן המאה האחת עשרה, מובאת הקבלה בין הכוסות לבין ארבעה דברים שבזכותם יצאו ישראל ממצרים: "כנגד ד' זכיות שבידם, שלא שינו את לשונם, ולא חילפו את שמלותם, ולא גילו את סודם, דכתי' 'ושאלה אשה משכנתה' (שמות ג, כב), ולא בטלו ברית מילה" (לקח טוב, שמות ו, ו, עמ' 31). בספרות הראשונים והאחרונים רבו ההקבלות שנערכו בין הכוסות לבין עניינים שונים.
* * *
המהר"ל מפראג מזכיר בחיבורו "גבורות ה'" (קראקא שמ"ב, פרק ששים, עז ע"ד-עח ע"א) לראשונה את התפיסה שארבע הכוסות הן כנגד האימהות. לפי דבריו "פסח מצה ומרור" הן כנגד האבות והכוסות הן כנגד האימהות. הידרשות רחבה יותר להקבלה בין הכוסות לבין האימהות מצויה ב"שני לוחות הברית" (מסכת פסחים, מצה עשירה, קנו ע"א), שם נערכת הקבלה מפורטת בין כל אחת מהאימהות לבין הכוסות. שרה היא כנגד הכוס הראשונה, הנאמרת על הקידוש, שבו נזכר "אשר בחר בנו מכל עם", וכשם שאברהם "בחר מהעמים" וגייר את האנשים, כך גיירה שרה את הנשים. הכוס השנייה שעליה קוראים את ההגדה, המתחילה בגנות והמסתיימת בשבח, היא כנגד רבקה, וההקבלה מוסבת על יעקב ועשו ויחסי הכוחות ביניהם. הכוס השלישית שהיא כוס ברכת המזון - היא כנגד רחל, שהייתה בבחינת "עקרת הבית", ובנה יוסף כלכל את כל ישראל. לאה היא כנגד הכוס הרביעית שעליה גומרים את ההלל ואומרים את ברכת השיר. לאה הודתה לה' וממנה יצא משה רבנו.
לנושא ההקבלה בין הכוסות לאימהות נדרשתי בפרוטרוט בכתובים (ספר העשור ל"קולך"), ואילו כאן הוזכר רעיון זה בתמציתיות מרובה. בעקבות הידרשויות אלה הובאה תפיסה זו בכמה הגדות, לרבות בהגדת "הלילה הזה - הגדה ישראלית" מאת מישאל ציון (עמ' 103).
לאחרונה חיברתי נוסחי תפילה קצרים המיועדים לאמירה לפני שתיית כל אחת הכוסות, ואשר בבסיסם טמונה התפיסה הרואה הקבלה בין ארבע הכוסות לבין האימהות. מצויה בתפילות הישענות רעיונית עקרונית על דברי השל"ה, בראש ובראשונה מבחינת הכללת דמויות האימהות. אולם יחד עם זאת, הסתמכנו על התכנים המוזכרים בשל"ה במידה חלקית בלבד, כפי שנפרט. לעומת זאת, הכנסנו מוטיבים חדשים נוספים המעצימים את הזיקה בין הדמויות הפועלות לבין גאולת מצרים, במידה רבה - אך לא בלעדית - על יסוד מקורות ספרות חז"ל.
התפילות לאמירה קודם שתיית הכוסות מתפרסמות כאן לראשונה ולאחריהן מובא עיון במקורות שעליהם הם נשענים. הטקסטים החדשים הללו מכוונים ומופנים לציבור בכללו, ולא לנשים בלבד, והם מיועדים להיות נישאים בידי הקהל כולו.
* * *
ואלה נוסחי התפילה:
הנני מוכן/נה ומזומן/נה לקיים מצוות כוס ראשונה מארבע כוסות, כוס הקידוש, והיא כנגד שרה אמנו שבליל פסח כרת ה' עם אברהם ושרה את ברית בין הבתרים ובזכותם דילג את הקץ.
הנני מוכן/נה ומזומן/נה לקיים מצוות כוס שנייה מארבע כוסות, כוס ההגדה, והיא כנגד רבקה אמנו שיעצה ליעקב בליל פסח להחליף את הברכות.
הנני מוכן/נה ומזומן/נה לקיים מצוות כוס שלישית מארבע כוסות, כוס ברכת המזון, והיא כנגד רחל אמנו שבזכותה כלכל יוסף את ישראל, וכשם שמבית האסורים יצא למלוך, אנו יצאנו מעבדות לחירות.
הנני מוכן/נה ומזומן/נה לקיים מצוות כוס רביעית מארבע כוסות, כוס ההלל, והיא כנגד לאה אמנו שאמרה: "הפעם אודה את ה'", וממנה עמדו משה, אהרן ומרים שאמרו שירה על הים.
* * *
אנו מביאים עתה פרשנות לכל אחת מנוסחאות התפילה העומדת על המוטיבים המשולבים בהן.
שרה
באמירה לפני שתיית הכוס הראשונה המוסבת על שרה אמנו הוכנסו שני מוטיבים רעיוניים נוספים מעבר למוזכר אצל השל"ה, ושניהם כוללים אזכור של אברהם אבינו. אחד המוטיבים המוזכרים הוא ברית בין הבתרים, שלפי הנאמר בספרות התנאים נכרתה עם אברהם בליל ט"ו בניסן (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכת דפסחא, פרשה יד, עמ' 51). על פי פשט לשון הכתוב האומר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר" (בראשית טו, יח), הברית כוונה לאברהם בלבד. אולם לפי הנזכר ב"מדרש שכל טוב" (בראשית שם, עמ' 5) אף שרה נכללה בברית זו: "'לאמר'. להבטיח גם את שרה".
לקראת סיום נוסח התפילה כללנו את הרעיון לפיו הקב"ה קיצר את משך שהותם של ישראל במצרים בזכותם של אברהם ושרה, והם שהו שם מניין רד"ו שנים בלבד. בקובץ המדרשי "פרקי רבי אלעזר" (מהדורת היגר, חורב, י, פרק שבעה וארבעים, עמ' 237) מוסב רעיון זה על שלושת האבות וארבע האימהות, ונאמר שהקב"ה הקדים את הגאולה ודילג את "הקץ בזכות אבות שלשה שהם עמודי עולם ובזכות אמהות שהם גבעות עולם, ועליהם הכתוב אומ' 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'" (שיר השירים ב, ח). אולם המוטיב לפיו הקב"ה הפחית ממשך שהותם של ישראל בזכותם של אברהם ושרה מוזכר ב"מדרש אגדה": "'וה' פקד את שרה' (בראשית כא, א). בשעה שנתבשרה שרה שיהיה לה יצחק, היתה שרה מתפללת לפני המקום ב"ה הואיל ונתת לי זרע מדוע שיהא שעבוד גדול כזה, אמר לה הקב"ה אני אגרע מן המנין כנגד שנים שלך, וכנגד שנים של אברהם שהם ק"ץ, ולפיכך לא ישתעבדו ישראל במצרים כי אם ר"י שנה, וזהו שאמר הכתוב 'וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר'" (מדרש אגדה, בראשית כא, א, עמ' 47-48).
רבקה
השל"ה מקשר את הכוס השנייה, שעליה קוראים את ההגדה, המתחילה בגנות והמסתיימת בשבח, לרבקה וליחסי הכוחות בין בניה. רב ושמואל נחלקו מהיכן מתחילה הגנות: "רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו [ושמואל] אמר עבדים היינו" (פסחים קטז ע"א). ההשוואה שעורך השל"ה מוסבת על יעקב ועשו, והוא מעניק שני ביאורים בהתאם לשתי הדעות. בהתאם לביאור הראשון "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" מוסב על עשו, והשבח בסוף שבו נאמר "ועתה קרבנו המקום לעבודתו" - על יעקב. לפי ההסבר השני הגנות פותחת ב"עבדים היינו" ומתייחסת לכך ש"עשו הוא עבד לנצחייות 'רב יעבוד צעיר'. ויעקב הוא 'ישראל כי שרית' וגומר".
עיקרו של נוסח התפילה המיועד להיאמר קודם שתיית הכוס השנייה, מוסב על רבקה אמנו בזיקה למאורע שהתרחש בליל פסח עצמו, יוזמתה של רבקה להחלפת הברכות. לפי התיאור המקראי, רבקה שמעה את דברי יצחק והשיאה ליעקב עצה להחליף את הברכות. יצחק אמר לעשו: "צוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה", ואילו רבקה חזרה על הוראותיו, והוסיפה הנחיות מפורשות יותר והורתה ליעקב לקחת שני גדיי עיזים טובים, ומהם תכין את המטעמים שיגיש לאביו. לפי הנאמר ב"פרקי רבי אליעזר" (מהדורת היגר, חורב, י, פרק שלשים ואחד, עמ' 197-198), בהגיע ליל יום טוב של פסח קרא יצחק לעשו בכורו ואמר לו: "בני הלילה הזה העליונים אומרים שירה, הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים, היום הזה ברכת טללים, עשה לי מטעמים, עד שאני חי אברככה". מילותיה של רבקה ליעקב כפי שמובאות במדרש מגלות דמיון רב לדברי יצחק עצמו: "בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים, הלילה הזה העליונים אומרין שירה, עשה מטעמים לאביך ויאכל עד שהוא בעודו חי יברכך".
רחל
האמירה השלישית מוסבת על רחל אמנו כדמות ראשית, אולם שומרת על המוטיב המצוי בדברי השל"ה לפיו יוסף כלכל את כל בית ישראל, כאשר מדברי השל"ה עולה מן המשתמע שיש לשייך זאת לזכותה. קטע זה קשור מצד עצמו להימצאותם של ישראל במצרים ולראשית שהותם שם.
אולם הוספנו וכללנו בתפילה זו רעיון המצוי בביאור הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן (1361-1444), להגדה של פסח, המעלה זיקה בין יציאת יוסף מבית האסורים ליציאת מצרים, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים". כך הרשב"ץ מסב את אלמנט הגנות והשבח באמירת ההגדה, "מתחילים בגנות ומסיימים בשבח", על קורותיו של יוסף. יוסף נמכר לעבד ומשום כך מדי שנה אנו קוראים את ההגדה הפותחת במילים "עבדים היינו לפרעה במצרים". את השבח מבאר הרשב"ץ בהוראה "כי כמו שאצל יוסף מבית האסורי'[ם] יצא למלוך (על פי קהלת ד, יד) גם אנחנו יצאנו לחירות" (ראו תבורי, פסח דורות, עמ' 354-356).
לאה
התפילה האחרונה מבין ארבע התפילות מזכירה את הודייתה של לאה לה' לאחר לידתו של יהודה. השל"ה מציין בנוגע ללאה כי משה רבנו שהיה נעים זמירות יצא ממנה. כוונת הדברים היא שאמירת פרקי תהלים שונים נתייחסה למשה רבנו. כך בפסיקתא דרב כהנא (מהדורת מנדלבוים, וזאת הברכה, עמ' 442-443) מיוחסת לו אמירת אחד עשר מזמורים כנגד השבטים שבירך. במקבילה במדרש תהלים (צ, ג, עמ' 386-387) מוזכר שמזמור צ"ב הפותח במילים: "מזמור שיר ליום השבת. טוב להודות" (תהלים צב, א-ב) הוא כנגד שבט יהודה שאמרה לאה: "הפעם אודה את ה'".
בנוסח האמירה לפני הכוס הרביעית נחשבים משה, אהרן ומרים יחדיו כצאצאיה של לאה, ושלושתם כאחד מוזכרים כמי שהודו לה' ואמרו את שירת הים. באופן זה מתחבר קטע התפילה עם גאולת מצרים בצורה מכלילה יותר. אמירה רווחת היא שמשה רבנו אינו מוזכר בהגדה על רקע הקטע "'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה' (שמות יב, יב) אני ולא מלאך... 'אני ה'' (שם) אני הוא ולא אחר". אולם משה רבנו אמנם מוזכר בהגדה פעם אחת, בדבריו של רבי יוסי הגלילי הגורס שהמצרים לקו במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות. בהקשר לכך מובא בין היתר הכתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא). לצד זאת, נמנענו מלכנות בקטע התפילה לפני שתיית הכוס הרביעית את משה, אהרן ומרים בכינוי "שלושה גואלים", כינוי המוסב עליהם במקורות שונים בספרות חז"ל, לרבות בתנחומא, תרומה, י, שם מובאת דרשה אנונימית המטעימה כי גובה מזבח העולה הוא שלוש אמות "כנגד שלשה גואלין" - משה, אהרן ומרים. כינוי זה מוסב עליהם אף במקורות מדרשיים נוספים.
כללנו את משה, אהרן ומרים יחדיו כמי שאמרו את שירת הים, למרות שהמקרא מייחד את הדיבור על משה ומרים בלבד כמי ששוררו, ואין אזכור מיוחד של אהרן מעבר לעובדה שכל ישראל אמרו את השירה. אולם בהקשר להכללת אהרן יש לומר כי יש בידינו קטעי תפילה קדומים אחדים המזכירים מפורשות את אהרן בין המנהיגים ששוררו את השירה. וכך נאמר בקטע גניזה של תפילת מעריב של חול לפי מנהג ארץ ישראל: "אתה הכיתה כל בכור / ... ואת רודפי עמך / כסה הים / אחד מהם / לא נותר / שם שוררו לך / משה ואהרן ומרים / ואבותינו / על ים סוף פארוך / שבחוך גידלך / ניצחוך רוממוך / ענו ואמרו / מי כמוך" (פליישר, בתוך: תורה לשמה, עמ' 277). גרסה דומה מצויה בנוסח התפילה של יהודי פרס: "משה ואהרן ומרים וכל בני ישראל כשעלו מן הים לך ענו שירה בגילה ברנה בשמחה וצהלה רבא ענו ואמרו כלם מי כמכה". נוסח זה מובא בתפילת ערבית של ליל שבת ובשחרית של שבת (נוסח התפילה של יהודי פרס, עמ' 8-9, 65), ובהקשר זה יש לציין כי תפילות החול והמועדים אינן מצויות בסידור זה.
ראוי להזכיר עוד כי בבמדבר רבה (א, ב, ב ע"ב) נאמר שהבאר הייתה בזכות מרים שאמרה שירה על הים, וכמו כן יצויין כי לפי מדרש המונה את שבעים שמותיהם של ישראל, מדרש המובא ב"שיר השירים זוטא" (א, א, עמ' 2-4), ישראל עצמם קרויים "ישורון" "על שם שאמרו שירה על הים".
---
© כל הזכויות שמורות ליעל לוין 2015
תגובות והערות אפשר להפנות לכתובת הדוא"ל: ylevine@netvision.net.il