מי יכול ומי נדרש להיות עובד ה'

איך משלבים בין העבודה לעבודת ה´? האם אפשר באמת להתנתק מהישיבה? ר"ח אייר, יום פטירתו של הרה"ג אהרון ליכטנשטיין זצ"ל הרב בועז לוריא בטור על תורה ועבודה

חדשות כיפה הרב בועז לוריא 09/05/16 18:26 א באייר התשעו

מי יכול ומי נדרש להיות עובד ה'
cc by ישיבת הר עציון, צילום: cc by ישיבת הר עציון

מורי הרב גולדוויכט ז"ל, מייסד וראש ישיבת כרם ביבנה, משך ארבעים שנה סיפר לי פעם בשיחה אישית שבתקופה בה למד הרב חנן פורת ז"ל בישיבה, כל אימת שהיה מתחדש דבר מה בישיבה היה תלמיד הישיבה הצעיר חנן, ניגש אליו כדי לברר האם גם בישיבת פוניבז' החרדית עושים כך. סיפור קצר זה מתמצת היטב, בעיני, את האווירה שאפיינה את תחילת הדרך של בנין הישיבות הציוניות. ניתן לומר, שבעיני רוחם ראו, הן הרבנים והן התלמידים, ישיבה בה סדרי הלימוד, השקפת העולם הישיבתית ונורמות ההתנהגות יהיו דומות במידה רבה לאופיין של הישיבות החרדיות הליטאיות דוגמת פוניבז' וחברון וההבדל העיקרי יהיה ביחס למדינה ולציונות וביחס לשירות בצבא. במהלך השנים, לאחר שזכיתי ללמוד תורה מפיו של מורי הרא"ל ז"ל ולאחר ששמעתי ממנו שיחות רבות, הן בבית המדרש והן בשיחות אישיות התקבל אצלי הרושם שבנקודות מסוימות הרא"ל ראה את הדברים אחרת. בעולם הישיבות הליטאי עובר גבול ברור בן מה שנהוג לכנות "בני תורה" לבין "בעלי בתים". איני מתיימר לקבוע האם הדבר נעשה מתוך כוונת מכווין או שהוא תוצאה של אווירה ציבורית שנוצרה מאליה וייתכן והדבר מצריך מחקר מעמיק בפני עצמו. יחד עם זאת, נדמה לי שלא תהיה זו טעות לומר שניתן לזהות בבירור במשנתו החינוכית של הרא"ל ניסיון לטשטש גבול זה ואולי אף לבטלו לחלוטין מבחינה אידיאולוגית. במלאת שנה לפטירתו של הרא"ל, בחרתי לנסות לשרטט קווים לנושא זה במשנתו של הרא"ל מתוך מחשבה שיש לדברים חשיבות חינוכית, במיוחד עבור הציבור הדתי לאומי המורכב, ברובו, מציבור של בעלי בתים.

אפתח בסיפור קצר: במהלך שנות התשעים, של המאה הקודמת, היו יוצאות מהישיבה בזמן קיץ קבוצות קטנות של בחורים משיעור ה' לפעילות של קירוב לבבות ברחבי רוסיה. והנה, כאשר הגיע המחזור שלי (מחזור כ"ג) לשנה ה' לא נמצאו מתנדבים למשימה. בצר לו פנה האחראי לבקש את עזרתו של הרא"ל בעניין. הרב קרא למספר בחורים וביקש להבין מדוע אין מתנדבים המוכנים לנסוע. והנה, התברר שמכיוון שרוב המכריע של תלמידי השיעור החליטו להישאר ללמוד שנה נוספת בישיבה הם אינם מעוניינים לנסוע ולבטל מלימודם. אם כן, לשיטתכם, מי יסע תמה הרב? ישנם מס' בחורים שעוזבים בסוף השנה את הישיבה, הם ממילא עם רגל אחת כבר בחוץ, שיסעו הם, ענו לו התלמידים. לאחר ששמע תשובה זו מתלמידיו ביקש הרב לקיים שיחה עם כל המחזור. איני מבין את ההיגיון שלכם אמר הרב. מי שבעוד חודשיים עוזב את הישיבה, חייב לנצל כל דקה ובוודאי שאינו יכול להרשות לעצמו לנסוע. אדרבה, מי שנשאר שנה נוספת, יש לו עוד זמן רב ללמוד והוא יכול להרשות לעצמו להתנדב למשימה. לעיתים ישנה תחושה שמי שעוזב את הישיבה עוזב במידה מסוימת גם את התורה. אין הכוונה, חלילה, לעזיבה של ממש אבל עצם העזיבה מעידה על ריחוק מסוים ונראה שמכאן נבעה אותה השקפה שאם מישהו עוזב עוד חודשיים כבר כעת הוא בעיצומו של תהליך העזיבה.

הרא"ל ביקש לראות, עד כמה שניתן, את העזיבה כצעד טכני בלבד ולא היה מוכן לקבל שצעד זה ילווה גם בריחוק רגשי מהמחויבות לתורה. דומני שרק כך ניתן להבין את גישתו כלפי מה נדרש ממי שעוד חודשיים עוזב.

נאמר במשנה במסכת אבות:

שמאי אומר עשה תורתך קבע

משנה זו מעוררת לא פעם תחושה של אי נוחות בקרב מי שקם בבוקר והולך לעבודה. אם נסתכל על סדר היום של רובנו הרי שלא די בזה שקיימת התחושה שאיננו מיישמים את דברי שמאי "עשה תורתך קבע" אלא נדמה שהדבר אינו אפשרי. הסתכלות זו נובעת בראש ובראשונה מתוך הבנה שדרישתו של שמאי היא שהאדם יעסוק רוב היום בלימוד תורה ורק במיעוט הזמן יעבוד לפרנסתו. ייתכן שבעבר היה הדבר אפשרי, אך בימינו נראה כי כמעט ולא ניתן להעלות על הדעת יכולת טכנית לעמוד בדרישה זו. הרא"ל מציג גישה שונה ביחס לשתי הנקודות שהעליתי. הן ביחס הראוי לעולם העבודה והפרנסה והן ביחס לדרישה והיכולת של כל אדם לעמוד בדרישה של "תורתך קבע".

ראשית, הרא"ל רואה בעצם העובדה שהאדם עובד ערך חיובי העומד בזכות עצמו. לנקודה זו מתייחס הרא"ל במאמרו "לעבדה ולשומרה" ומצטט את המדרש הבא:

אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקדוש ברוך הוא לזרעך אתן את הארץ הזאת.

וכך הוא מבאר את המדרש:

כאשר ראה אברהם אנשים יושבים באפס מעשה, אוכלים ושותים ונהנים, הוא ידע שטרם הגיע. אבל בראותו אנשים עסוקים בעבודות חקלאיות נחוצות, קיננה בו התחושה שהגיע אל הארץ המובטחת. זה מה שמשך אותו. זו לא הייתה ארץ שיושביה התמסרו לבקשת תענוגות, אלא למחויבות, לעבודה ולאחריות.

ניתן אמנם לטעון ולומר שהדברים בדבר חשיבותה של העבודה הם רק כאשר החלופה היא חיי בטלה ורדיפה אחרי תענוגות אולם לעבודה כשלעצמה אין חשיבות בפני עצמה. לכן, מוסיף הרא"ל ואומר:

העבודה היא בעלת אופי דתי מובהק. האדם העובד הנו שותף לקב"ה במעשה בראשית.

כאן המקום לציין שאין ספק שהרא"ל ראה את ערך לימוד התורה כערך עליון. הדבר בא לידי ביטוי הן בחייו האישיים והן באמירותיו החינוכיות. החידוש בדבריו של הרא"ל הוא שמתוך הנחה שהמציאות היא כזו שרוב בני האדם עובדים לפרנסתם הן מבחינת הצורך והן מבחינת היכולת והכישורים הרי שלתפיסתו של הרא"ל אין לראות בעבודה מצב של דיעבד וחוסר ברירה אלא ערך העומד בזכות עצמו. תפיסה זו מובילה באופן ישיר לדרישות וציפיות מהאדם העובד. שהרי, אילו העבודה היא כורח המציאות בלבד עבור מי שלא מצא עצמו עוסק רוב היום בלימוד תורה, תהא הסיבה אשר תהא, הרי שאין משמעות רבה לבחירת המקצוע ומקום העבודה. לפי התפיסה שלעבודה ערך חשוב בזכות עצמו כשותפות בבניית עולמו של הקב"ה הרי שודאי יש לכל אדם לקחת זאת בחשבון בבואו לבחור לעצמו מקצוע ומקום עבודה. הרא"ל מנסח זאת היטב בדבריו במקום אחר:

האם האדם באמת נמשך לקריירה מסוימת משום שלדעתו העיסוק הזה חשוב ונצרך לחברה? האם הוא סובר שהוא יכול לתרום תרומה אישית בתחום? האם העיסוק יוציא על הפועל את הטוב שבו, ויעזור לו לצמוח? האם עוסק בתחום הזה רק בשביל הכסף, או מתוך תחושת משימה ומחויבות? אמנם לא כל מקצוע עשוי ליצור אותה רמה של תחושת שליחות, אבל חשוב שהאדם ירגיש שעיסוקו נחוץ מבחינה חברתית כללית. זה צריך להיות גורם ראשי בבחירת קריירה.

נראה אם כן, שבתפיסתו של הרא"ל, היחס אל עולם העבודה הוא אינו יחס של כורח המציאות, אלא מבט אל המציאות כפי שהיא תוך חתירה לעבר יעדים והצבת אתגרים מתוך הסתכלות של עובד ה'.

לצד ההכרה בערך של העבודה בזכות עצמה והאתגר שהכרה זו מציבה בפני האדם העובד הרי שישנו אתגר נוסף, לא פחות חשוב ובמידה רבה אף יותר מאתגר. כוונתי היא לאתגר שבקיום חיי תורה ומצוות במסגרת חיי העבודה והחולין. לענ"ד אין ספק שנקודת הפתיחה של מי שספון כל חייו בעולמו של בית המדרש טובה יותר, מנקודת הפתיחה של מי שקם בבוקר והולך למקום העבודה שבו הוא מוקף רוב היום בענייני החול ולעיתים הוא ניאלץ אף להתמודד עם תופעות הגובלות בטומאה. ולמרות זאת נראה שאין הרא"ל מוכן לקבל מצב בו רמת הדרישות והשאיפות תהיה פחותה בגלל אותו פער הקיים בנקודת הפתיחה. בפרק הרביעי של הספר "באור פניך יהלכון" עוסק הרא"ל במרכזיותו של תלמוד תורה בחיי האדם. כפי שהוזכר לעיל, הרא"ל פותח בהתייחסות לדברי שמאי במסכת אבות, עשה תורתך קבע ומביא שני פירושים של רש"י למושג הקבע בלימוד תורה:

שלא תהא קובע עתים לתורה, אלא כל יום תעשנה עליך קבע. נוסחא אחרת: תקבע לך עיתים ללמוד בכל יום ד' או ה' פרקים.

שני הפירושים של רש"י נראים ממבט ראשון כסותרים זה את זה. בפירוש הראשון רש"י מתנגד לקביעת עתים לתורה ובפירוש השני הוא מציב דרישה לקביעת עתים לתורה.

הרא"ל מיישב סתירה זו ומסביר שהפירוש הראשון ברש"י מתייחס לתודעה שבה האדם נמצא ביחס למחויבותו לתורה והפירוש השני מתייחס ליישום המעשי של לימוד תורה בהתחשב בעובדה שרוב בני האדם אינם יכולים ללמוד בכל שעות היום. ברמת התודעה רש"י מתנגד לקביעת עתים לתורה כיוון שמבחינה תודעתית אדם צריך להרגיש מחויבות לתורה בכל שעות היום גם אם בפועל הוא אינו יכול לעסוק בתורה כל היום. אלו מבחינה תודעתית האדם רואה את התורה כמנותקת מהווייתו במהלך היום והוא רק נפגש עימה לשעה קלה כמו אדם שלהבדיל הולך לאימון כושר הרי שהדבר פסול. הדרישה מהאדם היא לראות את עצמו כמחויב לתורה בכל רבדי חייב ולהרגיש את מרכזיותה של התורה בחייו בכל תחומי החיים. מאידך, מתוך הבנה לכך שבפועל האדם לא עוסק בתורה כל היום הוא נדרש לקבוע לעצמו עיתים לתורה . אבל, מוסיף הרא"ל, קביעת העיתים ובעיקר ההקפדה עליהם מעידה על רמת המחויבות גם מבחינה תודעתית. האדם צריך ללמוד לא לעיתים מזדמנות "כשיוצא לו" אלא בזמנים קבועים בהם הכל זז הצידה לטובת הלימוד.

אבל, נראה שאין להסתפק בקביעת עיתים ללימוד תורה מבחינה כמותית בלבד. בשיחות רבות בישיבה, בעיקר בשיחות לבוגרים הדגיש הרא"ל שהעובדה שהאדם עובד ברוב שעות היום אינה סיבה להסתפק בלימוד שטחי שהרי גם לימוד קבוע יכול בקלות להיות לימוד שכל מטרתו היא לסמן "וי" על קיום מצוות לימוד תורה. הדרישה היא מהאדם שלימודו יהיה משמעותי. לימוד בעיון ובהעמקה, לימוד שיש בו הפנמה ותחושה של התעלות. בהקשר הזה הרא"ל מציב הבנה נוספת לדרישה "עשה תורתך קבע"

לכאורה אי אפשר לדרוש מן האדם הממוצע שיפנים תורה עד שתהיה לדבר של קבע. במקצועות אחרים, אנו מניחים שיש הבדל גדול בין בעלי השכלה מקצועית לבין חובבנים. גם אם יש לחובבן חיבה לשטח מסוים, אין לנו ציפיות ממנו שיבנה לעצמו מאגר ידע קבוע. המלומד המקצועי יקרא ספרים, ירשום רשימות, וישווה בין החיבורים השונים שאותם הוא לומד. המומחה למוזיקה עשוי לזכור סימפוניות ומנצחים, תוך בדיקת הסגנון והפרשנות המייחדים כל אחד מהם, אך האדם הרגיל ההולך לקונצרט פשוט רוצה להנות. אולם, בכל הקשור לתלמוד תורה, התביעה מן האדם הפשוט היא באמת לעשות את התורה חלק קבוע מעצמיותו. דרישה רדיקלית זו לעשות את התורה קבע, דבר שלא היינו מצפים לו בכל תחום אחר, מציבה מחויבות מסוג מיוחד. מובן מאליו שהיא משקפת את החשיבות העצומה שאנו מייחסים לתורה במסגרת תפיסתנו את חייו הרוחניים של האדם הפשוט.

דומני שמעבר לחידוש המעשי לגבי אופי ותוכן הלימוד הנדרש מהאדם במצב בו הוא לא לומד ברוב שעות היום הרי שהחידוש הגדול בדבריו של הרא"ל הוא בכך שהעליה הרוחנית של האדם הן ביראת שמים והן בלימוד תורה אינה מסתיימת כאשר עוזבים את הישיבה.

על פי תפיסתו של הרא"ל, כל יהודי נדרש להיות עובד ה'. הדבר צריך לבוא לידי ביטוי הן בהקשר של דביקות ומחויבות בקיום מצוות והן במחויבות ובאיכות של לימוד התורה של כל האדם. נכון הדבר שבהיבט המעשי יהיה הבדל, בעיקר כמותי, בין שעות לימוד התורה של אדם הספון בבית המדרש לאדם המשכים קום לעבודתו אך מבחינה תודעתית אין ולא צריך להיות הבדל.

נראה לומר שהשקפה זו של מורנו הרא"ל טומנת בחובה משמעות כפולה. מצד אחד זוהי תפיסה אופטימית מאוד הרואה הזדמנות אמיתית לכל אדם לזכות לקרבת אלוקים במהלך חייו בלי קשר לנסיבות חייו. מאידך, זוהי תפיסה מחייבת מאוד הדורשת מכל אחד ואחד מאתנו לבחון את עצמו כיצד הוא מיישם את הדרישה להיות עבד ה' בכל רבדי החיים.