עשרת הדיברות

עשרת הדיברות לא גמרו את תפקידם. הם רלוונטיים כתמיד, ואולי, לאור הטכנולוגיה המודרנית שהוענקה לאדם, יותר מתמיד. הטבע נברא כדברי חז"ל בעשרה מאמרות. המוסר בעשרת הדיברות.

חדשות כיפה פרופ' שלום רוזנברג 18/01/03 00:00 טו בשבט התשסג

עשרת הדיברות
רמברנט, צילום: רמברנט



בצדק העירו הוגים יהודיים שונים שיש שלושה מוקדים עיוניים בתורת ישראל: בריאה, התגלות וגאולה. רעיון הבריאה קורא לנו לחפש את טביעות האצבעות של אלוקים בקוסמוס, ולא לראות בעולם תוצאה של הצטברותם של מקרים עיוורים, או פרי הכרח פיסיקלי חסר משמעות. המוקד השני הוא ההתגלות, או בלשון היהדות הקלאסית - תורה מן השמים. האדם אינו לבד בעולם. הוא עומד בפני האלוקים, ומעמידה זאת נולדים האחראיות, החוק והתורה. תורה פירושה, שלא כל המעשים שווים, יש בהם טוב ורע. ההתגלות מטילה עלינו חובות ואיסורים. אך ההתגלות פירושה, שאלוקים מתעניין באדם. וכאן הדרך לעיקרון השלישי, הגאולה. הגאולה מדריכה אותנו לחיות עם התקווה של מיגור הרע והסבל, ועם הוודאות שיום יבוא בו תימחק דמעה מעל כל פנים. הבריאה מייצגת את העבר, הגאולה את העתיד. בין בריאה לגאולה מצויה ההתגלות, היא ההווה של האדם. הבריאה לא הסתיימה. על ידי ההתגלות, על ידי החובות והאיסורים יכולים אנו לבנות עולם טוב יותר, לתקן עולם במלכות ש-די, במילים אחרות להביא את הגאולה.

המסורת היהודית רואה את התורה כולה, על תרי"ג מצוותיה, כדבר ה'. אלא שהיא ניתנה "ביד משה". רק פרשה אחת יוצאת דופן, פרשת עשרת הדיברות. פרשה זאת ניתנה בהר סיני, בהתגלות קולקטיבית לכל עם ישראל, והפכה תוך כך ללב לבה של התורה, לבסיס הברית בין הקב"ה לבין העם. על רקע זה ניתן לשאול שאלה מכרעת, שיש בה חוצפה לא מועטת: למה נבחרה פרשה זאת ומצוות אלו? תהיה זאת אולי יומרה בלתי נסבלת מצדנו, לנסות ולהבין את משמעות הבחירה האלוקית הזאת. ואף על פי כן, ננסה לעשות זאת מהפרספקטיבה הצנועה שלנו, בני אדם החשופים תמיד לטעות.

אמנם כן, אנו יכולים לתאר לעצמנו אפשרויות אחרות. התגלותו של הקב"ה יכולה היתה להתמקד בדרישה לקבל עלינו את מלכותו. הלוחות יכלו לכלול ציוויים אחרים, מצוות פולחניות, או דרישה לכניעה טוטלית בפני רצונו וכוחו של האלוקים. לא כך בנויים עשרת הדיברות.
מוקד הדיברות מצוי במה שהמסורת היהודית כינתה 'בין אדם לחברו', דהיינו תחום המוסר. המקבילה ל"אנכי ה' אלוקיך" היא "לא תרצח".

כאן מצוי, לדעתי, אחד היסודות המרכזיים של עשרת הדיברות, הקשר הדו-צדדי שבין דת ומוסר. אין משמעות לדת ללא המוסר. אדרבה, עבודת ה' שאינה מלווה בתודעה מוסרית ובמעשים נאותים, היא החטא החמור ביותר בתורה, חילול השם. האמונה באלוקים פירושה ללכת בדרכיו של הקב"ה, שהם צדק ומשפט, חסד ורחמים. אולם, זהו רק צד אחד של המשוואה. הצד האחר פירושו, שהמוסר מבוסס על ההתגלות. אין אנו לומדים את המוסר מתוך הבריאה, אלא מתוך ההתגלות. בטבע שולטים חוקי הג'ונגל, מלחמה אכזרית לקיום ולשליטה. כדי שנחשף למוסר הביאה אותנו התורה לפרספקטיבה אחרת. זאת לא נקודת המבט של הטבע, אלא פרספקטיבה אלוקית, "מן השמים". כך נולד ה"לא תרצח". אחרי שקיבלנו את נקודת המבט הזאת, יכולים אנו בחוצפה נבואית לחזור ולשפוט אפילו את הטבע. מכאן רעיון הגאולה, ודברי הנבואה: "וגר זאב עם כבש". אנו מצפים לשינוי הטבע האנושי ואף הטבע האלוקי כדי שיתאים לקולות ששמענו מן השמים.
הדת קוראת אותנו לאחריות, ואנו תמיד מקווים שהתורה תעשה אותנו, המאמינים, טובים יותר. בהזדמנויות רבות, אנו, בני האדם יכולים להיכשל ולחטוא, מבלי לשמוע לקריאה האלוקית. אך עצם ההבנה שאנו עומדים בפני חובות מוסריות, עצם קיומם של קולות המצפון בתוכנו הם תוצאה של ההתגלות, של הקול היורד אלינו מן השמים. קיבלנו מסיני את החוק וגם, ברוך השם, את רגש האשמה, ועל כך אנו חייבים להיות גאים. יתירה מזאת, האדם החרש לקולו של האלוקים, אך שומע את קולו של המוסר הנובע מתוכו, עושה את רצונו של אלוקים למרות שאינו עושה את מצוותו. אף האדם החילוני המחפש באופן אותנטי את המוסר האמיתי, פועל בעקבות קול פנימי שבלב, שאינו אלא הד לקולו של הקב"ה שירד אליו מסיני. רק בעקבות הקול הפנימי הזה יחפש אחר כך צידוק פילוסופי לפעולתו המוסרית.

אמרו חז"ל, שהתורה ניתנה לא בארץ ישראל אלא במדבר, כדי להדגיש את האוניברסליזם שבה. עשרת הדיברות ניתנו לאנושות כולה. האוניברסליזם של עשרת הדיברות מסביר לנו את מעמדם הדו-משמעי עבורנו. הם הלב של היהדות, אך הם אינם מספיקים. הם זקוקים לתרי"ג מצוות בהן יבואו לידי ביטוי ומימוש. אך מצד שני, אין להבין את המצוות אלא מתוך הפרספקטיבה של עשרת הדיברות, ובראשם הדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אלוקיך אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". כאן מונח אולי גם רמז למעמדו הסודי של עם ישראל. עם ישראל הוא בבחינת ממלכת כוהנים שנבחר להביא את התורה לעולם. זאת בחירה קשה, לפעמים קשה מנשוא, שהרי חייב היה לעבור את שעבוד מצרים, את חוויית בית העבדים כדי שיוכל להבין את המשמעות האמיתית של החופש האנושי, ומתוך כך להיהפך לעד נצחי למלכות שמים עלי אדמות. עם ישראל הוא נציג האנושות בה"א הידיעה, וזאת למרות שנאת העולם אליו. מכאן הדרישה הראשונה לאנושות כולה. "אנכי" מלמד אותנו שמלכותו של הקב"ה היא הניגוד הגמור לכל טוטליטריזם בו האדם הופך לאל, בין באלילות העתיקה ובין בניאו-פגניות המודרנית.

וכך חייבים אנו להמשיך ולקרוא את כל עשרת הדיברות. הדיבר השני מצווה אותנו במלחמה בפגניות, בסמלים ההופכים למציאות. זאת המלחמה באלילות, בדת המכסה לפעמים דברים נוראים ופשעים איומים. ה"לא תשא" מלמד אותנו את האמונה בשם ה', והנאמנות לשבועה, שהרי הקב"ה ערב לאמירת האמת, ושופט את מעשי בני האדם. אנו חייבים להבין את השבת, את גבולות השעבוד שאנו משעבדים את האדם ואת הטבע. אנו חייבים להוקיר את ההורים, אך קודם כל את תפקידנו כהורים: כבד את משימתך להיות אב ואם. ואח כך כמובן הלאווים הגדולים, הגבולות של הכוח שלי, שמירת המשפחה יסוד העולם, ההכרה בזכויות הזולת, התודעה שאמנם שומר אחי אנוכי. ולבסוף ההכרה שהמעשים צריכים להיות מלווים גם בטהרת הלב, לא רק לא לגנוב, אלא גם לא להתאוות ולחמוד את אשר לרעי. המשימה האחרונה והקשה מכולן.

עשרת הדיברות לא גמרו את תפקידם. הם רלוונטיים כתמיד, ואולי, לאור הטכנולוגיה המודרנית שהוענקה לאדם, יותר מתמיד. הטבע נברא כדברי חז"ל בעשרה מאמרות. המוסר בעשרת הדיברות. וכבר אמר השפת-אמת שבין שניהם מצויים עשרת המכות, דהיינו, הטרגדיה ההיסטורית הגדולה של האנושות השוכחת את האחריות לאדם ולטבע, המתעלמת מהעמידה בפני האלוקים בהר סיני. את המדרון המדרדר אותנו לטרגדיה זאת חוסמים שני לוחות.