ראשית, שמחתי לקרוא במאמר השני את ההבהרה החד-משמעית של הרב שרלו, לפיה קיום יחסי אישות מחוץ למסגרת נישואין - אסור בכל מצב ובכל תנאי, וטבילת רווקוֹת לא תיזכר ולא תיפקד העובדה שהיה אפשר להבין מתשובתו הראשונה משהו אחר - מקורה בניסוח לא מוצלח. אלמלא לא באנו אלא לשמוע דבר זה דיינו.
אני מעריך את הודאתו הפומבית בכך שאין ראוי לפרסם דברים בעניינים כל כך רציניים מבלי להיוועץ תחילה, לפחות בחברים, ואת הקבלה שקיבל על עצמו להבא לנהוג כך.
לעצם הדיון (חלקם הראשון של הדברים דלהלן נכתב מיד אחרי קריאת התשובה הראשונה, והמשכם הוא תגובה למאמר השני).
לפנינו דילמה מוסרית קשה: מחד גיסא, מציאות מצערת מאד של נשים שלא זכו להתחתן ולהקים משפחה עד גיל הקרוב לסוף גיל הפריון. נצא מתוך הנחה שמדובר בבנות ישראל טובות וצדיקות, שבאמת רצו להקים בית נאמן, והדבר לא עלה בידן (ואין זה משנה אם הן עשו טעויות בצעירותן או לא - מי אינו עושה טעויות?), ולא בכאלה המצדדות ב"משפחות חדשות" מתוך תפיסות אידיאולוגיות זרות ליהדות.
מאידך גיסא, עומדת לפנינו טובת הילד, העתיד להיולד ללא אב. ילד ללא דמות אב להזדהות אתה - הוא ילד הנולד לתוך בעיה. זה לא ילד שהיה לו אב והוא נפטר. זה אפילו לא ילד שלא זכה כלל להכיר את אביו, אבל תמונתו תלויה על הקיר ואמא מספרת לו עליו. זהו ילד שאין לו לא אב ולא דמות אב. פירוש הדבר להביא לעולם במודעוּת ולכתחילה ילד עם חסך נפשי.
האפשרות שמעלה הרב שרלו, בה הוא רואה את האפשרות "הטובה ביותר", להרות בהזרעה מלאכותית מזרע של יהודי מזוהה, שיכיר באבהותו על הילד - היא בעיני אפשרות חמורה ביותר. אין ספק שמציאות כזו עשויה בנקל ליצור קשרים רגשיים בין תורם הזרע לבין האם, קשרים העלולים להפוך לפריצות גמורה, ודי למבין.
האפשרות היחידה שהועלתה על ידי פוסקים בני זמננו להריון שלא מזרע הבעל שאין בו איסור מעיקר הדין, היא של הזרעה מלאכותית מתורם אנונימי שאינו יהודי. אך הדיון היה אך ורק במקרה של זוג נשוי חשוך ילדים, ולא במקרה של פנויה. גאוני הדור שלפנינו, הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אג"מ אה"ע סי ע"א) והרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (נועם א), התירו בשעת הדחק לזוג נשוי חשוך ילדים הרוצה בילד, לבצע הזרעה מלאכותית מזרע של גוי (ולא של יהודי, כדי למנוע חשש ממזרות).
הרב שרלו כותב שלגבי פנויה חלק מהפוסקים אוסרים לעשות כן, וחלק מתירים, ודעתו נוטה לעמדה השניה. שאלתיו בעל פה מי הם הפוסקים המתירים, והוא ענה לי שאינו יכול לפרסם את שמותיהם, כי הם הזהירו אותו שלא לפרסמם. לעניות דעתי, זהו מצב בלתי נסבל. התורה אמרה: "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לא-להים הוא". יש בהלכה מושג של "הלכה ואין מורין כן", אבל אין מושג של "הלכה ומורין כן, אלא שאסור לדעת מי הוא המורה".
טובת הילד
נשוב לגופו של ענין: הרבה התחבטו הפוסקים בדורנו בשאלה האם מותר לבצע הפלה מלאכותית כאשר הנתונים הרפואיים בעת ההריון מראים שיש סיכוי רב שהולד יהיה פגום. הנימוק בעד הפלה מובן מאליו: איך אפשר להביא לעולם ילד שנגזר עליו לסבול כל ימי חייו ממום או מפגם, והתורה אמרה "ואהבת לרעך כמוך"? הנימוק נגד אף הוא מובן: בבטן האם ההרה ישנם חיים, האם מותר להפסיק אותם? האם הפלה אינה רצח? לא ניכנס לדיון הזה. שכן בנידוננו המצב שונה, מדובר על כניסה להריון כאשר ידוע מראש שהילד שייולד לא יהיה ילד "נורמלי", שיש לו אב ואם, והדבר יפגע בו. כאן עומדת טובת האשה הבוגרת מול טובתו של הילד שעדיין לא נולד, כאשר היא הקובעת אם להביאו לעולם. האם טובת האשה הבוגרת קודמת? האם לא יותר נכון, יותר מוסרי, שתפיג את בדידותה ותתן משמעות נוספת לחייה על ידי אימוץ ילד שכבר בא לעולם בנסיבות רעות, והוא משווע לחום ולאהבה? בשבילו בוודאי יהיה זה חסד גמור, כי גם הורה אחד הוא הרבה יותר מחיים ללא הורים כלל.
במאמרו השני כותב הרב שרלו: "לא ניתן לבוא בשם ההלכה ולתבוע את טובת הילד, כאשר המונח טובת הילד כמעט ואינו נמצא באף דיון הלכתי". אין לי אלא לתמוה: וכי במונחים עסקינן? גם המונחים הפרייה חוץ גופית, הקפאת ביציות, וכו אינם נמצאים בש"ס ולא בראשונים, האם בגלל זה אין להכניס אותם לדיון ההלכתי? המונח "ואהבת לרעך כמוך" כן מופיע, כידוע, בהלכה, ואפילו במשפט הבא: "ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה" (סנהדרין נב:). אם כשבית דין מוציאים אדם להורג הם צריכים להרוג אותו באופן מתחשב, ולא לגרום לו סבל מיותר, כל שכן שכאשר באים להעניק לאדם חיים צריך להתחשב בטובתו, כן, ב"טובת הילד", ולברור לו חיים יפים. דוקא מהרב שרלו, הדוגל תמיד בהדגשת שיקולים מוסריים, לשמוע דברים כאלה?
הרב שרלו חושש ש"הכנסת טובת הילד לתוך שיקולי ההולדה מהווה מדרון חלקלק נורא שיש לברוח ממנו עוד לפני שגולשים". ממה הוא מפחד? מצמצום הילודה, שהרי יש "אין ספור משפחות שלילד הנולד במסגרתן צפויים חיים קשים", ואם כן עדיף שלא ילדו, והוא חושש אפילו מ"תביעות כנגד הורים הגרים בתל אביב והולידו ילדים בזיהום הנמצא שם". אני מניח שהכוונה לזיהום אויר, ולא לזיהום אחר, אבל בכל מקרה - אין צורך להגזים: זכותם ומצוותם של הורים להביא ילדים לעולם בכל אתר ואתר (חוץ מאתרי האינטרנט), ואף אחד לא יתבע אותם לדין, לא ההלכה ולא בית המשפט החילוני. אולם, השאלה האם באמת בכל מצב מצוה רבה ללדת ילדים - אינה פשוטה כל עיקר. כבר שמענו על פוסקים גדולים שהורו לזוג מסוכסך להימנע בינתיים מלהביא לעולם ילדים, עד שיתברר אם ייכון ביניהם שלום בית, וזאת משיקולים של טובת הילד. וכן שמענו על הורים שמצבם הבריאותי מעורער, או שמצבם הכלכלי קשה, שפוסקים הורו להם להימנע מללדת לפי שעה עד שמצבם ישתפר, ואף זאת משיקולים הן של טובתם הם והן של טובת הילד העתיד להיוולד. אכן, יש ויש מקום לשיקולים כאלה. אין המדובר במושג הדֶימוני "רשיונות הולדה" שהרב שרלו המציא לצורך הויכוח. מדובר בבקרה הלכתית-מוסרית על המצוה להביא לעולם ילדים, שכידוע יש לה גדרים שונים: "פרו ורבו" דאורייתא, מצות "לא תהו בראה לשבת יצרה", ומצות "לערב", וכל פוסק הלכה יודע להבחין ביניהם.
האם לפרסם?
אני מסכים עם הרב שרלו שבאופן עקרוני יש לחתור לשקיפות הלכתית, במיוחד בדורנו כאשר כל מאגרי המידע פתוחים בפני כל אדם. אבל, עדיין קיים בהלכה מושג של "הלכה ואין מורין כן". גם אם לדעתך מצד עיקר הדין דבר מסוים מותר, יש פעמים שאין להורות את ההיתר הזה הלכה למעשה. ויש "אורויי מורינן ולא דרשינן לה בפירקא" (ע תענית כו:), כלומר: מורים כך ליחיד השואל, אך אין מפרסמים את הדבר בדרשה לרבים. והסיבה: לא כל השומעים הם בני תורה, היודעים להבחין בין מקרה למקרה. נוצרת אוירה של היתר, ואנשים קלי דעת יובילו אותה למקום שהפוסק לא התכוון אליו. בענייננו: בעידן שבו גם אנשים המגדירים את עצמם כדתיים, או כחובבי דת, פוזלים לעבר "הגדרות חדשות" של המשפחה, או שמוותרים עליה בכלל; בעידן שבו הרווקוּת המאוחרת הפכה לתופעה מדאיגה הן מבחינה דתית והן מבחינה חברתית-לאומית; בעידן שבו אחוז הגירושין ואחוז הילדים החיים במשפחות חד-הוריות, או ללא אחד מהוריהם המקוריים, גדל באופן מחריד - כל תוספת של היתר למשפחה חד-הורית-לכתחילה הוא עוד מכה למוסד המשפחה ולקדושת ישראל ("מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין").
אינני מטיל שום ספק במסירותו של הרב שרלו לנושא המשפחה, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בראשית מאמרו. אני רק סבור שהוא עשה טעות, וכל עוד הנר דולק אפשר לתקן.
ולבסוף עוד הערה. אין אדם נתפס בשעת צערו, אבל שאלת הבחורה השואלת נוסחה כך: "האם מותר לי להביא ילד לעולם לא נשואה, ליתר דיוק אני שואלת: איך מותר לי להביא ילד לעולם". והיא מוסיפה: "אם הרבנים יעצמו עיניים, מה שיקרה הוא שהם יהיו לא רלוונטיים". לאמור: הבו לנו היתר, ואם לאו - תהיו לא רלוונטיים. רבנים ראויים לשמם אינם פוסקים הלכה תחת "איום" כזה. כמו שצריך אומץ להתיר את המותר, כך צריך אומץ לעמוד בפני בעיות קשות, להתמודד אתן, וכשהאמת התורתית אומרת לא, לדעת גם לומר לא, הן לעצמו והן לאחרים. זוהי המשמעות של קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות.