שאלה
בס"ד
שבוע הקרוב יחול התאריך עשרה בטבת המציין אירוע משמעותי בהיסטוריה היהודית.
צום עשרה בטבת, "[צום העשירי]" לספירת לוח השנה היהודי, נקבע על ידי נביאים לזכר [תחילת] מצור הבבליים על ירושלים בתקופת בית המקדש הראשון. המצור היה אמור [לאותת] לבני יהודה וירושלים על האסון המתקרב וסכנת הגלות ולעורר את העם [לתיקון מוסרי ורוחני ולתשובה].
חלון ההזדמנויות היה פתוח כשלוש שנים (עד חודש תמוז) אבל העם היה שרוי [בהכחשה ובהדחקה] ולא הקשיב לאזהרות הנביאים.
הכחשה והדחקה הן מהחולשות של המין האנושי התבוני שמתרחשות בעיקר כשנדרש לעשות שינוי משמעותי, בהתמודדויות עם קושי גדול בתשלום מחירים גבוהים, בוויתור ובהקרבה – אפילו אם ההימנעות מהשינוי יכולה להזיק. השיטה היא "להדחיק" את הנחיצות לבצע את השינוי, להתעלם, לפעמים "להכחיש" שהימנעות מזיקה או להמעיט בחומרת הנזק שלה.
כל שיטות אלה לא עוזרות לאדם התבוני [לשקר לעצמו] – אז הוא ממציא לעצמו [סיפור חלופי] שמצייר מציאות שונה בה אין צורך לשינוי. בעזרת אותה השיטה המשיך העם בהתנהגותו הרעה בלי שיאלץ את עצמו להתעורר ולחולל שינוי.
לעם היושב ביהודה ובירושלים היו מספר טיעונים שלכאורה נראים טובים ביותר שממש יצרו סיפור חלופי!
[טיעון דתי]: לא יעלה על הדעת שהקב"ה יביא פורענות על עמו-בניו, עיר קודשו ובית מקדשו – כי אז זאת תהיה [פורענות עצמו]! ("גול עצמי" של הקב"ה).
[וטיעון ביטחוני]: חומת ירושלים היא חומה משוכללת שלא ניתנת לחדירה. זה הוכח לפני מאה שנה בימי סנחריב מלך אשור שכל צבאו נחרב לפניה (והיא השתכללה עוד מאז).
ובעקבות ההכחשה וההדחקה נפרצה חומת ירושלים.
עד עכשיו דיברנו על היסטוריה, אבל זה לא עונה על שאלה הלכתית חשובה אותה שואל [הרב משה סופר - החת"ם סופר]: מדוע נקבעה הלכה להתענות את צום עשרה בטבת שמציין את [זמן החנייה] של הבבליים ליד חומות ירושלים, עד כדי כך שאם הצום יחול [בשבת] (לא אפשרי מעשית, אבל בהנחה שכך היה) [תהיה בכלל אפשרות] להתענות?
נכון שזיכרון העבר חשוב להווה ו"[עם שאינו יודע את עברו – ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל]" (יגאל אלון / "מסך של חול"), אבל לא מתענים בשבת על פורענות שהייתה – אלא על [העתיד]!
דוגמה: יום הכיפורים מוחל על עוונות [לשנה החדשה] אז מתענים גם בשבת, תענית חלום שגורמת לאדם [לדאוג לעתידו] – מותר