הקשר שלי עם ה'

שאלה

שלום רב,

אין לי מושג מאיפה להתחיל או אפילו איך לנסח ולשאול את השאלה שלי.

אז אני אתחיל ככה,

באוכלוסיית הגיל שלי יש התעניינות רבה סביב סוגיית "החבר". להרבה מהחברות שלי יש חבר, ולפעמים עולים משברים והן בוכות על מה שקורה ביניהם.

מה שאני מנסה בעצם להגיד זה, כמו שהחברות שלי בוכות על הקשר שלהן עם חברים שלהן, ככה אני בוכה על הקשר שלי עם הקב"ה.

כבר תקופה ארוכה שאני מחפשת את עצמי ואחר המשמעות שלי, מחפשת אחר האמונה, אחר האלוקים.

פעם הייתה לי אמונה תמימה, ללא שאלות וללא ספקות, אבל כאשר התבגרתי עלו השאלות, הספקות ולפעמים הכעסים, ובאמת שאני משתדלת לא לשאול את השאלות שלי ממקום של התרסה.

אני משתדלת להיות שמחה בחלקי ולא להטריד את אלוקים בבקשות רבות מידי.

אני רואה איך המחנכת שלי וחברות שלי מתפללות ואני כל כך מקנאה בהן על איך שהן מתפללות, על החיבור העצום שלהן, כל כך צמאה לקשר כזה כמו שלהן יש.

כבר הרבה זמן שאני מרגישה שהתפילה שלי לא משמעותית ומיותרת. כבר הרבה זמן שאני לא מרגישה שהוא שומע אותי או מקשיב לי, את החיבור הזה עם ה' ואת הנוכחות שלו בחיים שלי. אני יודעת שאולי חלק מהדברים שאני אומרת חמורים, אבל אלו הדברים שאני מרגישה.

אני מתוסכלת. אני יודעת שדרושה לכך המון עבודה קשה אך גם כאשר אני פונה לתפילה, יש כל כך הרבה חלקים שקשה לי לקרוא ולהתפלל אותם, או דברים אפילו שפעם הבנתי ועכשיו אני לא מבינה. ואני רוצה להבין, אני רוצה להתחבר אך ברוב הפעמים אני לא מצליחה. וזו הסיבה שהפסקתי להתפלל, כי ככה אני מרגישה עוד יותר שהתפילה שלי מיותרת, ועוד יותר מתוסכלת ממה שכבר הייתי. למה היא שווה בכלל אם אני לא מתכוונת אליה?

לפעמים בחיבוטי הנפש שלי עם עצמי, וגם עם הקב"ה, אני מרגישה ששער הרחמים נעול, ויש רק דרך אחת- שער הדמעות.

מצאתי את עצמי, לא מזמן, קוראת ק"ש שעל המיטה ופשוט בוכה ללא הפסקה, ממש מדברת אליו.

אין לי מושג איך להסביר את ההרגשה של אותו רגע אבל הרגשתי שאני באמת מדברת ממקום של כנות ורצון ואחר כך עלתה השאלה שאולי הוא שמע אותי. אבל זה היה ממש לרגע.

יכול להיות שהפרויקט הזה גדול עליי. כבר בכלל לא פשוט סתם לאהוב, ממש לא טריוויאלי לקבל ולא קל להקשיב. את הפאזל האין סוף מימדי שהוא ברא בתוכנו אני מתקשה להרכיב. כשאני מוצאת חלק אני מאבדת חלקיים, כשאני מרכיבה חלק אני מפרקת שניים, אני מרגישה שהכל

תשובה