החניכים לא מכבדים אותי - איך אני יכול להשפיע?

שלום.


אחד הנושאים המרכזיים בהדרכה הוא ללא ספק הגדרת המטרות. מה אנחנו עושים כאן? או בניסוח עדכני קצת יותר: "מה הקטע", בעצם? למזלך, הגעת לשלב בירור המטרות די מהר, אחרי חודש וחצי בלבד בהדרכה. רבים וטובים הגיעו לבירור החשוב הזה רק מאוחר יותר בהמשך הדרך, ויש גם כאלה (ושוב, לא מעט) שההשאלה התמימה כביכול הזאת היכתה בהם רק אחרי שעזבו.


כשאנחנו שואלים מה המטרה, אנחנו לא מתכוונים ל"כותרות" או לחזון כללי ומעורפל. למשל, אתה שואל האם המטרה היא לא "להשפיע, לשנות". קשה להתווכח עם הטענה שבוודאי שיש מטרה להשפיע ולשנות. אלא שההגדרה הזאת לא ממש עוזרת לנו לעשות את זה. היא לא מחדשת לנו באופן משמעותי. יותר מכך: להשפיע ולשנות אפשר בכל מיני מסגרות ופעילויות, אבל מה יכולת ההשפעה הייחודית שיש לנו בהדרכה בתנועת הנוער? ואיך ההבנה לגבי הייחודיות הזאת יכולה לסייע לנו להצליח במשימה?


במובנים רבים, להיות "מדריך טוב" פירושו להיות טוב לחניכים הספציפיים שלך. לחניכים האלה יש צרכים ומניעים רבים ומגוונים: הם זקוקים לתחושה של ביטחון עצמי, הם מחפשים הכרה והקשבה לקולות הייחודיים שלהם, והם שואפים להיות חלק ממרקם חברתי שתומך בהם ומקבל אותם – כפי שהם, פחות או יותר. כל ילד מבטא בדרכו את הצרכים הללו. אחד המבחנים של המדריך – ושל המחנך בפרט – הוא כיצד הוא לספק באופן הולם ו"בריא" את הצרכים האמיתיים והבריאים של החניכים.


למשל: תקשורת. אחד הצרכים שלנו הוא שמישהו יקשיב לנו, מישהו שנוכל לדבר איתו פחות או יותר בחופשיות, בקלילות, בלי לחשוב יותר מדי. אפשר להתרשם שאת הצורך הזה אתה כבר מספק לחניכים שלך בהצלחה, אחרי חודש וחצי בלבד מהרגע שבכלל הכרת אותם! אתה כותב "הם מדברים איתי וצחוקים", וזה ממש ממש לא מובן מאליו. אחד ה"עונשים" הקשים ביותר שחניך יכול להטיל על מדריכיו הוא שתיקה. יצא לי להכיר כמה מדריכים שהיו שמחים מאוד לחטוף כמה קללות או צעקות מהחניך שלהם, ובלבד שבכלל יפנה אליהם או ידבר איתם. אז יש בינך לבין החניכים תקשורת, וזה מצוין.


אחד הדברים המרכזיים שאתה מתייחס אליהם בשאלה הוא הנושא של שפה גסה והתייחסות בוטה ומזלזלת כלפיך. וזה באמת נשמע לא נעים בכלל. העניין הוא, שלא תמיד היחס הזה מאוד מחושב. החניך לא בהכרח חושב לעצמו: "הוא מעצבן אותי", ואז מתרגם את המחשבה או הרגש למעשה ואומר לך: "סתום!". זה עובד לפעמים באופן שונה לחלוטין. לפעמים היחס הקשה כלפיך הוא סוג של מבחן. נדנודים, התקפות והצקות, גם "בצחוק" וגם קצת פחות בצחוק, מהווים לפעמים מבחינת החניכים דרך טובה לבדוק האם אתה אמיתי איתם, או שכמו ההורים והמורים "המעצבנים" והמגבילים, גם אתה בסה"כ מחפש לחלק להם הוראות ולהתפאר בשליטה שיש לך עליהם. זו דרך לבדוק האם אתה באמת מעוניין להיות המדריך שלהם, האם אתה באמת מחויב להקשיב להם ולהיות לצידם גם כשהם לא מוצאים חן בעיניך, או שהם רק אביזר מבחינתך, אביזר שמיועד לגרום לך להיראות טוב ומגניב.


כך מתחיל תהליך של בניית אמון וקשר הדדי. לתהליך הזה יש שני קצוות: הקצה האחד הוא הצד שמקפיד על חוקים, מציב גבולות, מוביל לכיוון אחד ולא לכיוון אחר. הקצה השני הוא הצד שמקשיב, מתעניין, מפרגן, מתחבר לדברים שמעניינים ומלהיבים את החניכים – גם אם זה לא מרתון לימוד משניות אלא מרתון משחקי כדורגל בפלייסטיישן או דיון סוער על מי יעוף בשבוע הבא בריאליטי החביב עליהם. המשימה שלך היא לאזן בין הקצוות ולהגיע למצב שבו החניכים סומכים עליך ש"אתה לצידם", ויחד עם זאת (ואולי מתוך כך) מוכנים לקבל על עצמם לפחות חלק מהגבולות שאתה מציב והכיוונים שבהם אתה מוביל את הקבוצה.


[לסיכום:] כניסה להדרכה, במיוחד בקבוצה של "קטנים", ובמיוחד כשאתה לבדך, היא שלב בלתי נמנע וחשוב של שאילת שאלות. אלה שמדלגים בקלילות על ההתלבטויות והתהיות, עלולים להיזכר באיחור. אלה שמוכנים לחוות כעת מידה מסוימת של חוסר נוחות, יכולים לצאת נשכרים. השאלות שלך ממוקדות ומדויקות, ולכן אני מאמין ביכולת שלך לחתור גם לתשובות הנכונות והמועילות עבורך ועבור החניכים שלך. במישור המהותי, ההדרכה היא לא במה להעברת מסרים קצרים וקליטים, אלא מערכת יחסים של אמון, הדדיות וגם הנאה וכיף. מתוך ההיכרות והקשר, תמצא גם את הדרכים לכוון את החניכים שלך למקומות המתאימים להם. את תהליך החיפוש המתמיד אחר תשובות לשאלות שהעלית כאן, ולשאלות והתלבטויות נוספות שמחכות לך בהמשך, רצוי מאוד שתעבור לא לבדך, אלא יחד עם מדריכים, חברים, ואנשים אחרים בסביבתך שאתה סומך עליהם. בערך באופן שבו היית רוצה שהחניכים שלך יסמכו עליך...

בהצלחה רבה!

אוהד

ohad@makshivim.org.il