ללומדי הדף היומי - דיני סוטה נותנים לי תחושה לא נעימה

שלום וברכה

דיני סוטה אכן יוצרים תחושה ראשונית לא נעימה - לא המציאות שיצרה אותם (האפשרות של ״והיא נטמאה״ ובגידות בחיי הנישואין), ולא הדינים השונים לבירור הסוגיה עצמה.
תחושה ראשונית זו יכולה ליצור אסטרטגיות רוחניות רבות, ותנועות נפשיות מגוונות. האחת, הבעייתית, היא להתלם מתחושה זו, וללמוד את המסכת כגזירה אלוקית משמיים. זו נראית לכאורה הדרך הנכונה ביותר מבחינה רוחנית, אולם היא בעייתית מאוד מאוד, גם במישור התורני, כיוון שבאופן פארדוכסלי היא מביאה לחוסר רלוונטיות של המסכת - לומדים אותה אך לא מתמודדים עם נושאיה, והיא נמצאת במקום מסוים בראש, אך לא בחיים.
אפשרות שניה שנראית לי אפולוגטית מאוד, היא ללמוד אותה ברוח דברי חז״ל ש״מרבו מנאפין - בטלו מים סוררים״, ולטעון כי היא פרשה שדומה לפרשיות של ״לא היו ולא עתידין להיות״ וכדו׳. נראה לי שזו רמאות עצמית, ומעבר לכך - זה לא ממש פותר את העימות שכן גם אם מעולם ולעולם אין סוטה בפועל - צריך ללמוד גם מה התורה רוצה ללמד אותנו במישורים התיאורטיים.
ואפשר ללכת בדרך ארוכה ארוכה, ולאמת את מסכת סוטה מתוך קריאה אחרת של כל מהותה. אנחנו קוראים אותה בדרך כלל כפעולה דינית, שבאה לבער את הניאוף מישראל, אפילו על ידי רמיסה הסוטה וכל מה שקשור בה, ורק אם בסוף יתברר כי לא נטמאה - יתקיים בה ״ונקתה ונזרעה זרע״. אולם נראה לי שצריך ללמוד אותה אחרת: רוח הקנאה שעברה על הבעל מסכנת את האישה ואת חיי נישואיה, והתורה מחפשת גם דרך לשמור על קדושת הנישואין, וגם דרך ליישב את המתח הנורא שבין הבעל לאשתו. בשל כך, הקב״ה בורא דרך להסיר את קנאת הבעל מאשתו, ואפילו מוחה את שמו על המים כדי להשכין שלום בין איש ואשתו. כשמתחילים ללמוד כך את הסוגיות (לא בצורה אפולוגטית) מוצאים דברים רבים שמתיישבים לאור כך, ואף שנותרים דברים קשים, נראה כי האמון במסכת זו הולך וגובר.
כדי להסיר ספק: גם לבעל אסור לבגוד באשתו, ולא רק מימי חרם דרבינו גרשום, אלא מימי ״ודבק באשתו״, כלומר: מפרשת הבריאה. הנביאים השתמשו גם בתיאורי בגידה של בעל באשתו (״והיא חברתך ואשת בריתך״). בגידה היא מהמעשים המכוערים ביותר שניתן לעשות במערכת זוגית - משני הצדדים. ואף על פי כן, בימי המקרא בוודאי שיש הבדל בין בעל לאשתו, בשל העובדה שלאיש מותר לשאת כמה נשים, ואישה נשואה לגבר אחד בלבד. זה יוצר הבדלים במשמעות הדביקות, בקשר ביניהם, וממילא גם במשמעות הבגידה לגבי קשר הנישואין בין השניים.

לגבי סוגיות שיעור הסתירה: דרכה של ההלכה היא לא להישאר ברמת העקרונות המופשטים, אלא לרדת לרמת הכימות הפרטי, למדוד כל דבר, ולשער את שיעורו. על עצם המגמה הזו כתב הרב קוק זצמ״ל מאמר קצר בשם ״חכם עדיף מנביא״ המופיע בספר ״אורות״, וציין הן את היתרונות העצומים של דרך זו, וכדרכו - גם את המחיר. כשחז״ל עושים זאת, הם נותנים מידות מחייו של אדם - כזית, כביצה וכדו׳ - ובמסגרת הסוגיה בסוטה - מחוויות אנושיות כמו בישור או הקפת דקל וכדו׳. איני חושב שיש בזה הבעה ערכית משמעותית, אלא רצון לכמת את זמן הביאה, ולהדגיש כי זמן הסתירה הוא אכן קצר מאוד מאוד.

כל טוב ויישר כוח על בירור העניין.


!

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה