אבא, אמא ואני- איך מבינים אחד את השני?

שלום לך יקרה!

את מתארת מציאות לא נעימה. אך דעי לך שזו מציאות שפוגשת רבים. למצוא את הדרך ליצור יחסים טובים עם אבא ואמא כשכבר איננו ילדים קטנים, זה דורש רצון גדול ונכונות להשקיע, כמו בכל קשר שחשוב לנו, (קשר עם חברות וכ"ו). כל קשר שהוא מצריך הכלה של הצד השני. וזה לא תמיד פשוט. לפני שאנסה להציג בפנייך דרכים להיטיב את המצב, דעי לך שזה ממש ייחודי וראוי להערכה העובדה שאת לא משלימה עם המצב הנוכחי ורוצה לשפר את היחסים שלך עם ההורים שלך. זה מדהים ומעיד על עוצמות גדולות. תבורכי!


[זה נורמלי… ובריא!]

כולנו נולדנו לאבא ואמא והיינו תלויים בהם בכל דבר ועניין… בכינו ומיד הכל בא אל מקומו בשלום..:) וכך גדלנו וזכינו להתפתח וללמוד את החיים. בהמשך כטבעם של החיים, מגיע הרגע בו נדרש מאיתנו להשתחרר קצת מן הסינר של אמא וללמוד את עצמאותנו.ללמוד לחשוב, להחליט, ולבחור את דרכינו. לבחור להיות את מי שאנחנו. העצמאות היא ערך חשוב ובריא מאוד. אך אין משמעותו חוסר כיבוד הורים, ללמוד לחשוב ולבחור בעצמאות יכול לבוא תוך הערכה, ושיח עם ההורים בכבוד. אך זה מצריך סבלנות ולמידה. כמו כל דבר חדש, גם להיות עצמאיים- לומדים. זה הטבע, וזה מבורך. השאלה איך עושים זאת?


[אני ואתה נשנה את המצב!]

בכל מערכת יחסים יש שני צדדים. ולכן כשרוצים לחולל שינויי צריך גיוס של שני הצדדים. אמנם יש נטייה להאשים צד אחד.. אך בפועל זו איננה האמת. האמת היא שקשר תלוי ועומד באופיו על פי שני צידי הקשר. ולכן כדאי לגשת לעניין בהבנה שקשר טוב נבנה כשיש מודעות ונכונות משני הצדדים לשינוי. למה אני מתכוונת? את מתארת מורכבות בקשר עם אבא ואמא.. הנטייה היא להגיד "שהם לא מבינים", "והם לא מקשיבים" ו"הם לא מוכנים לקבל אותי כמו שאני.." כשכל זה יכול להיות נכון.. אבל לפעמים שוכחים שלא רק ההורים הם אלה שצריכים להשתנות, אלא יש משהו שאני יכולה לעשות כדי שהמצב יוטב…


[לדבר על המורכבות..]

אחד הדברים שכדאי לעשות הוא לדבר על כך. כלומר, להעיז ולמצוא את את התזמון והמקום המתאימים לשתף את ההורים בכאב שלך. לספר להם בכנות פשוטה, שאת מרגישה שהתקשורת ביניכם יכולה להיות טובה יותר מכפי שהיא עכשיו, וכן כל מה שיושב לך על הלב. אמנם אולי זה נשמע לך כרגע הזוי… אבל לפעמים כשמדברים בכנות הלבבות נפתחים ומשהו חדש מתחיל… אני מניחה ששיח כנה יבהיר לכל אחד מן הצדדים את הצפיות והרצונות שלך ושל הוריך. לפעמים נדמה שוודאי ההורים יודעים שאני רוצה שהם יתעניינו בחיי כפי שציינת. אך בפועל לפעמים בגלל שטרם הגיע האומץ לומר זאת בפשטות, יתכן והוריך חושבים אחרת, או לא יודעים שאת רוצה שהתעניינו בך, אלא הם חשים אולי סגירות. ולכן מעדיפים לתת לך מרחב בלי שתרגישי ש"יחפרו לך". יתכן והם חושבים משהו אחר. זו רק דוגמא לאפשרות החשיבה שלהם. לכן, דיבור כנה שמוכן להעלות את הקשיים והציפיות על השולחן כפשוטו, כמובן באווירה נעימה (אולי על כוס קפה…), יכול להועיל וליצור שותפות למען שיפור היחסים. כי ביחסים תמיד יש שני צדדים. ועכשיו את בטח אומרת לעצמך, "טוב, אני אדבר איתם… ואז? מה יקרה?"


[דיאלוג ולא מונולוג עם אבא ואמא…]

אחרי שמדברים בכנות כדאי להשתדל לנהל דיאלוג.. למה אני מתכוונת? לפעמים אנחנו מדברים עם מישהו אך בפועל אנחנו מדברים עם עצמנו. כלומר, מונולוג. מדברים ולא בהכרח רוצים או מוכנים להקשיב באמת לדעתו של השני, אלא העיקר הוא דעתי. דיאלוג מקדם הוא שיח שנובע מתוך רצון אמיתי להקשיב במלוא המוכנות לעמדה השנייה, ללא פחד שמא דעתי תירמס. אלא מתוך כבוד לכך שלכל אחד מן הצדדים יש דעה, ויש לה מקום והיא מכובדת. זה לא משחק של כבוד. אלא, כשהנחת היסוד היא שהורי רוצים בטובתי, ודעתם שקולה ויש לה יתרונות ויתכן גם חסרונות, השיח מקבל אופי מכיל יותר. אני מציעה לנסות להקשיב באמת ולברר עם הורייך את שיקוליהם ואחרי כן לקבל החלטה עצמאית. זכותך ואף חובתך למצוא את דרכך בעולם, בכל התחומים. בהשקפתך בבחירותיך דוגמת השאלה האם ללכת למדרשה וכ"ו.. אך ההקשבה להורים תחדד לך דברים ושיקולים בכל עניין שהוא, שאולי לא חשבת עליהם. אך לבסוף בידייך לשים את כל השיקולים על המאזניים, גם אלה שהוריך הציגו ולהכריע את ההחלטה.. שמרי על עצמאותך. זה בריא וחשוב. אך תסכימי גם לעיתים להסכים עם הוריך . ונסי להכריע מתוך בירור אמיתי ולא מתוך התנגדות חד משמעית למה שהוריך אומרים, כי בכל זאת יש חכמה בידיהם. ולפעמים כדאי להקשיב להם..


[לסיום]

זהו.. בגדול עצתי היא לדבר בכנות. הכנות מצריכה אומץ. אך בסופו של דבר היא שמצמיחה ישועות בכל מערכת יחסים שהיא… בטוחה שיש כוחות להעיז ולהיות כנה עם הוריך, והם בע"ה ישיבו לך בכנותם.. קפה טוב, במקום נעים כשכולכם רגועים יוסיפו כוח לשיח נעים.

מאחלת שיהיה בהצלחה ובסבלנות. כי תהליכים משמעותיים לוקחים זמן..

בהצלחה!

שיר

shirtehori@gmail.com,