תפילה-כוונה ולמה יש התנדנדות?

לק"י

שלום לך!
בהחלט להתפלל זו תחושה מוזרה ואני יכול להזדהות איתה, במיוחד בשנים האחרונות.
למה בשנים האחרונות? הרי הכל אמור להיות ברור יותר כשגדלים, לא?
זה בדיוק הענין.
היום, בתפילה, אנחנו מקבלים כמה דקות של חסד (או כך אני מקווה) שאין לנו בשאר היום, לפעמים גם לא כשישנים.
מה זה הדבר הזה?
זמן להתבוננות פנימית.
הרבה פעמים אנחנו רואים את התפילה כאותה שיחה עם הקב"ה, שזה דבר אדיר כשלעצמו, אך לא תמיד רואים את החלק השני של התפילה שהיא שונה לחלוטין.
לא סתם הפועל של ´תפילה´ זה ´להתפלל´ – בנין התפעל, פעולה שאדם עושה על עצמו.
זה בדיוק ההיבט השני בתפילה – זמן להתבוננות פנימה.
רוב היום אנו טרודים בכל מיני רטטים (ולפעמים רק תחושות של רטט שמקפיצות אותנו, למרות שהסימנים בטלפון מראים שאנחנו לא כאלה מקובלים כמו שחשבנו ואף אחד לא שלח הודעה או התקשר) ובתפילה ש לנו זמן להתבונן פנימה – ללב שלנו ולרצונות הכי כמוסים שלנו.
והאמת, שני הצדדים האלה הם אותו צד.
בתוכנו נמצאת נשמה שהיא חלק אלוק ממעל – חלק מהקב"ה, אותו אחד שאנחנו מדברים איתו בתפילה, כך שהדברים הם אחד.

רגע, מה הקשר בין כל זה לבין השאלה?
ההקדמה הזאת היא לא סתם.
ברגע שאנחנו מבינים את החלק הזה של התפילה אול ההסתכלות שלנו משתנה (ועוד נגע בהתנדנדות בהמשך).
זה אולי קצת מסביר לנו מה התהליך שאנחנו עוברים (או אמורים לעבור) במהלך רגעי החסד הללו.
הדיבור שלנו עם ה´ עובר דרכנו – דרך הבירור שלנו.
סוג של בחינה – מה אני רוצה מעצמי רק שאתה עושה את זה כל הזמן – כל היום שלך מלווה בבחינה מתמדת של לאן אתה הולך ולאן אתה חותר. מה יעזור לך להגיע לשם? מה יעשה אותך שמח? מה המגמה הכללית שלך?
וואלה מילים גבוהות, אבל גם התהליך שתעבור הוא ככה.
אז מה מוזר? שאתה מדבר עם ה´ ואתה לא רואה אותו?
נכון – צודק!
זה מוזר, אבל יחד עם זה התפילה היא התבוננות פנימה לאלוקות שבך אז ברור שכשאתה מדבר עם עצמך על הדברים הכי פנימיים שמובילים אותך, שזה בעצם הנשמה, אתה מדבר עם ה´.
מה שאולי גם כן מוזר הוא שאתה לא שומע תשובה, או לפחות לא כמו שאתה חשוב.
ראש הישיבה התיכונית שלי פעם אמר לנו בשם הגר"א "כשאני מתפלל אני מדבר עם הקב"ה – כשאני לומד תורה הקב"ה מדבר אלי".
את התשובה הקב"ה נותן לך מתוך התורה ומתוך המציאות – ושני אלה נמצאים מסביבנו תמיד.
אם בציר הזמן של מה שקורה עכשיו (המציאות) או מה שמוביל אותנו ומאיר ומורה לנו את הדרך (התורה)
השאלה אם יש לנו קשב לכך.
אם לא, זה באמת נראה מוזר, אבל כשאנחנו קשובים לעצמנו ולתשובות של ה´ אנחנו מרגישים את השיח המלא ואז הדברים לא מוזרים.

אז למה אני מזדהה איתה בשנים האחרונות? כי אני חשוב שלפעמים אנחנו פוחדים מלהתמודד עם עצמנו ורגעים לבד.
באוטובוס נשחק משחקים בפלאפון או נשמע שירים.
אפילו בריצות אנחנו מקשיבים למוזיקה (וכדאי שהיא תהיה קיצבית להאיץ את הריצה שלנו).
כמה פעמים אנחנו עוצרים להקשיב?
אולי בגלל שזה פחות מצוי בעולם היום-יומי שלנו, והתפילה, משום מה, נראית מנותקת לפעמים מהחיים, מוזר לראות אנשים שעוצרים ומקשיבים לקול הפנימי והאלוקי שלהם.

ומה עם ההתנודדות?
האמת, לא כולם אומרים שיש להתנדנד, אלא שיש לעמוד ישר במקום ולהתרכז במה שאומרים – הרי לא כל רקע אנחנו עוצרים את כל הדברים שמכסים את הנשמה שלנו ועוצרים את הגישה אליה כדי להביט פנימה.
מצד שני, יש כאלה שאומרים שאנחנו רוצים להראות שכל הגוף שלנו שותף בתהליך הזה וחלק מהאמירה "כל עצמותי תאמרנה ה´ מי כמוך" – אותו ה´ שנתן בנו חלק מאלוקותו בנשמתנו.
בשניהם אנחנו מבטאים כוונה – הבטה פנימה לנשמה שלנו – אם בכך שכל הכוחות מרוכזים בזה ולכן לא זזים, או שמראים שכל הגוף שותף בזה וכל הגוף מתנדנד.
יש כמובן עוד סיבות למה מתנדנדים, אבל לא נרחיב על זה עכשיו.

הדברים האלו הם בהחלט הרבה חומר למחשבה והעמקה ובכוונה נתנו תשובה קצת גבוהה – כי בסוף יש פה דבר מאוד עמוק.

אני מקווה שהדברים הוי מובנים ומעוררי מחשבה וגם עזרו.
אם תרצה שנעמיק עוד וניתן עוד הארות, בנושא זה או בנושאים אחרים, בשמחה רבה.
הרבה הצלחה,
נתנאל
netanelweil@gmail.com