שאלה
שלום לרב,
נתקלתי במאמר בעניין קבורה מחוץ לגדר של אנשים שהחליטו לשלוח יד בנפשם והעניין התחיל להטריד אותי מבינה עקרונית מוסרית. מדוע אדם כזה הוא יוצא דופן? באם הכלל הזה היה מוכל על כל מי שעבר על איסור יהרג ובל יעבור, הייתי יכולה להבין שאולי זה לחזק את חומרת העניין, אבל הדין הזה נכון למקרה הספציפי הזה בלבד. אם לדבר על קדושת החיים, רוצח נוטל נפש באותה מידה, וגילוי עריות (בכפיה) מייצר מתים מהלכים. מדוע בחרו לנהוג כך רק עם אדם שנוטל נפשו שלו? מה גם שבפועל מי שניזוק הם האנשים שהותיר אחריו. כמובן שחשבתי גם על חוסר היכולת לחזור בתשובה על מעשה כזה אבל אדם שרצח ולא חזר בתשובה הרי גרוע מזה שמנע מעצמו את האפשרות מלכתחילה.
אני לא יכולה לא לחשוב שאולי זה תוצאה של פחד וחשש אנושי מהתופעה ומחוסר האונים מולה,
תודה מראש
תשובה
שלום וברכה
באופן עקרוני, ישנה הלכה הקובעת שאין קוברין רשע אצל צדיק. ואכן, גם מי שרצח או נהג בצורה איומה בחייו ראוי שלא ייקבר ביחד עם כלל ישראל, אלא "מחוץ לגדר". לא נוהגים כך בפועל, מסיבות שונות, אולם כך היה ראוי להיות, ומבחינה זו אדם השולח יד בנפשו הוא חלק מקבוצה ולא קבוצה ייחודית. הוא אינו "יוצא גדר (דופן)".
אכן, מעניין לנתח למה המשיכו את הדבר רק ביחס לאדם השולח יד בנפשו, ונראה כי זה היה חלק מניסיון למנוע את התופעה הזו. רציחות כנראה היו נדירות מאוד מאוד בחברה היהודית, ואילו שליחת יד בנפש התפשטה לעתים כמו מגפה, ואפשר שבשל כך נוהל מאבק קשה נגד זה.
נכון גם שכיום הדבר אינו נהוג, ופוסקי ההלכה רגישים גם לצד השני של המטבע – המצוקה הנוראה שהובילה להתאבדות שהיא על גבול האונס – ובשל כך מתייחסים לאפשרות שמא המתאבד התחרט בשלב בו לא ניתן היה כבר להתחרט, ועל סמך אפשרות זעירה זו הקבורה נעשית ביחד.
כל טוב ושלא נדע