בוגדים במלחמה

שלום וברכה
השאלה שאת שואלת מחייבת דיון ארוך ומורכב, וכאן מדובר באתר שעוסק בעיקר בתשובות קצרות, ועל כן אכתוב רק ראשי פרקים, ואם תרצי להרחיב – אשמח.
צריך לחלק בין שני נושאים בשאלה זו.
נושא אחד הוא חרות הביטוי של בעלי הדעות שאת רואה כדעות מחלישות. חרות הביטוי הזו צריכה להתקיים בתוכנו עד המקום הכי רחוק שניתן לקיים אותה. בכלל, חרות הביטוי נועדה דווקא לעמדות שאנחנו לא מסכימים איתן, והן מאוד מרגיזות אותנו ומאוד מכעיסות אותנו. אנחנו צריכים לשמור על החירות הזו בצורה מאוד משמעותית, וזאת מכמה סיבות.
א. היא זכות יסוד של כל אדם. נקודת המוצא היא שכל אדם רשאי וזכאי ואולי אפילו חייב להביע את הדעות שלו באמת, ביושר, ומעמדות היסוד שלו. זכות זו היא חלק מצלם אלוקים שבאדם. אין אנו "מעניקים" זכות ביטוי, אלא היא חלק בלתי נפרד מדמותו של האדם ומעולמו האוטונומי.
ב. תרבות המחלוקת בעולמם של חז"ל מלמדת אותנו על החשיבות הגדולה שאנחנו חיים בחברה בה לא כולם חושבים את אותו הדבר. חברה בה כולם חושבים את אותו הדבר היא חברה מסוכנת מאוד, ומתדרדרת במהרה לפרימיטיביות מחשבתית מחד גיסא, ולסכנת פאשיזם מאידך גיסא. כדאי ללמוד את פרשת מגדל בבל כדי לראות את הסכנה הגדולה המתוארת בפסוק "ויהיה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים".
ג. לעתים דווקא הדעות הקיצוניות והמעצבנות הן העמדות הגורמות לחשיבה מחודשת, ובחינה מחדש של הדרך בה אנחנו הולכים. בחינה זו היא חיונית: אם בעקבותיה נשנה את דעתנו ונגיע למסקנה כי אנו הולכים בדרך לא נכונה – הדעה המעצבנת אותנו עשתה לנו חסד גדול; אם בעקבותיה נתחזק דווקא בעמדתנו לאחר שהיא עמדה במתקפות העמדה ה"מעצבנת" – גם אז היא עשתה עמנו חסד גדול, וחיזקה אותנו בדרכנו. דברים יפים אלה כתב החת"ם סופר בתשובתו למהר"ץ חיות.
ד. חברה המתחילה בציד מכשפות ובאיסור על ביטויים מנוגדים לה מדרדרת את עצמה להיות חברה של הלשנות, רדיפות, פגיעות לא צודקות וכדו'. כדאי לך לקרוא על תופעת המקרתיזם בארצות הברית לפני כחמישים שנה, כדי להבין את המשמעויות החברתיות החמורות של כך.
יש עוד סיבות, אולם אלו העיקריות שבהן.
האם ללא גבול ? פעמים רבות כתבתי שאין תחום אחד בעולם שהוא ללא גבול. לכן, לדוגמה, קיימות בהלכה הלכות לשון הרע ואיסורי הלבנת פנים; לכן, לדוגמה, קיימות הגבלות חוקיות שונות על הביטוי, כגון החוק נגד גזענות ועוד. יש גבולות. אולם את הגבולות צריך למתוח במקום הרחוק ביותר האפשרי. לכתוב נגד המלחמה אינו מגיע למקום הקיצוני כל כך, ועל כן כדאי מאוד מאוד לשמור על חרות הביטוי ועל נאמנותו של אדם לדעותיו.

נושא שני הוא ההתמודדות עם העמדות האלו. הגדרתן כבגידה נראית לי מרחיקת לכת ביותר, ומסוכנת מאוד. לא כל מי שחושב כי הדרך להפסיק את הירי לעברנו או להתמודד עם המנהרות צריכה להיות אחרת – הופך מיידית לבוגד. אנחנו לא צריכים לחוש מוחלשים בעקבות הדעות האלו. להפך, לאחר שהקשבנו להן ושקלנו את האמור בהן – אם למרות זאת אנו חזקים בעמדתנו וממשיכים לסבור את מה שאנו מאמינים בו הרי שדווקא מתוכן ניתן לעמוד ביתר עוז וביתר שאת במאבקי המלחמה הזו, ולעשות את מה שנראה צודק מאוד – להילחם כנגד אויב שמבקש להתמודד איתנו, יורה על ערינו, חודר לישובים שלנו וכדו'. בהחלט מותר להתנגד לדעות האחרות, לאחר שניתנה החרות להביע אותן, ולאחר שאכן הקשבנו להן ונראה לנו לדחות את האמור בהן. את התואר "בוגד" יש למקד רק באלה שמעדיפים כי אנו עצמנו נמות ואויבינו יחיו.
האם קבלת תשובה לשאלתך ?

כל טוב