שאלה
החניכים שלי שעולים לכיתה ח משחקים המון עם הבנות שבגילם אבל משחקים שיש בהם בעיה לערוב כמו כדורסל, ואני לא יודע איך לגרום להם להפסיק. אז אשמח לדעת בפירוט את הבעיות שיש וגם איך אוכל לגרום לזה להיפסק. תודה רבה!
תשובה
מדריך יקר – שלום.
השאלה שלך מחולקת לשניים: מה הבעיה במשחק מעורב ואיך ניתן להפסיק את התופעה. לגבי נושא הקירבה והפעילות המשותפת בין בנים לבנות כתבנו כאן בחברים מקשיבים לא מעט. באופן בסיסי, משחק משותף מאד מאד מקשה על שמירת נגיעה כמו שצריך וזו הבעיה המרכזית. נוסף לכך, משחק גורם למצבים של ´קלות ראש´, הרבה יותר מאשר פעולה רגילה או מצבים אחרים בסניף.
מגוף השאלה נראה שגם אם חסר לך הסבר מנומק ומפורש מדוע הערבוב הזה לא רצוי, אתה כמדריך לא מעוניין בו וערכית נראה לך נכון לשנות את המצב. בעצם את ההחלטה הזאת כבר קיבלת (וזה כמובן לגיטימי לגמרי). כך שבלי קשר להלכה כזאת או אחרת, יש לך עמדה ברורה שאתה מעוניין להוציא אל הפועל, וזו באמת שאלה מורכבת במיוחד. ולכן נקדיש לכך קצת מחשבה על חשבון ההתייחסות לנושא ה"בנים-בנות" עצמו וההצדקות ההלכתיות שקיימות או לא קיימות בו. זו גם הזדמנות טובה לקחת את המקרה הספציפי שאתה מציג כדוגמא לאופן בו מדריכים יכולים להתמודד באופן מקצועי וקונסטרוקטיבי עם התנהגות לא רצויה של חניכים.
אז "איך גורמים לזה להיפסק"?
הרצון שלך לגרום לחניכים לעשות את מה שאתה תופס כ"הדבר הנכון" מעיד על האכפתיות שלך ועל האחריות שאתה חש כלפיהם. לפעמים הרצון "לגרום" לחניכים לעשות משהו או לא לעשות משהו מוביל לפתרונות לא יסודיים ולשינוי שטחי ולא משמעותי. לכן הרצון שלך לברר איך אפשר להתייחס לנושא בצורה שמעבר למשמעת או ל"פעולות על צניעות" משמש דוגמא מצוינת לכיוון הנכון הזה, למציאת פתרונות מהותיים.
בתור התחלה, כדאי שנהיה מודעים לרצון הטבעי מאוד של בנים ובנות מתבגרים, במיוחד בגיל של החניכים שלך, להכיר את בני ובנות המין האחר, להתעניין בהם, לבלות בחברתם וגם לבחון את הגבולות הפיזיים והרגשיים בין שתי הקבוצות. אין מתכון או מרשם ברור בנושא "איך לעבור באופן מושלם את גיל ההתבגרות" – וטוב שכך. במידה רבה אפשר לומר שהתבגרות מוצלחת כוללת, לפחות בכמה היבטים, התמודדות משמעותית עם שאלות, לבטים, חששות ותקוות. הרצון ליישר קו עם ההלכה והנורמות הדתיות מצד אחד, מול הרצון (שוב, הטבעי והנורמלי מאין כמוהו) להתקרב לבני המין השני, יוצרים קונפליקט סבוך וטעון שלא רק מדריכים נאלצים להתמודד איתו, אלא גם הורים, מחנכים, ובראש ובראשונה המתבגרים עצמם.
לכן הצעד הראשון הוא – לא לספק פתרון ברור. לא לנסות "לפצח" את הבעיה עבור החניכים, ואז לגשת אליהם בחיוך מקסים ולהסביר להם איך צריך לנהוג ולמה. גם כיוון שאין "פתרון" אחד נכון ומושלם, אבל בעיקר בגלל שבמתן פתרון כזה אנחנו בעצם "גוזלים" מהחניכים את אחד המשאבים המשמעותיים ביותר שהם צריכים ויכולים להפיק מהשלב שבו הם נמצאים: ההתנסות בהתמודדות סבוכה ומורכבת. גם הורים לפעוטות מתקשים לפעמים לראות את מחמל נפשם נאבק במאמץ לצעוד את הצעדים הראשונים או לבצע פעולות "פשוטות" אחרות. כל עצב ושריר בגופם וכל נים מנימי נפשם צועק באוזניהם לרוץ אל הילד ולסייע לו! לעזור לו ללכת, לאכול, לשחק! אבל ההורים יודעים שכניעה כזאת לדחף הראשוני, המגונן, תהפוך את ילדם הכישרוני – לילד למוגבל. תינוק שלא מתאמץ לא יצליח לפתח את השרירים הדרושים לגדילה ולהתפתחות תקינה. ולכן הורות, כמו גם הדרכה, דורשת את היכולת לעמוד לפעמים מן הצד, ולספק הדרכה שאמנם תומכת בפעוט/חניך, משגיחה עליו ומעודדת אותו, אך מצד שני לא מייתרת את הצורך שלו לעשות מאמץ ולהתמודד עם האתגרים שלפניו.
אז איך אפשר לעזור לחניכים שלך להתמודד עם הבעיה המורכבת שלפניהם? הנה כמה נקודות למחשבה, לשיקולך:
1. להתחיל מחיזוק חיובי ומיחס של כבוד
בין אם זה נכון ובין אם לא, כדאי לשדר לחניכים שלך שהם מבינים "מה קורה". בדרך כלל מרבית בני הנוער מודעים יחסית למה שעובר עליהם, במיוחד במישור החברתי שמתפתח בין בנים ובנות דתיים. כלומר, ברור להם שיש כללים בנושא שמחייבים אותם, ומצד שני הם מרגישים צורך אמיתי לבחון את המקום האישי שלהם אל מול אותם כללים. מאוד ייתכן שגם שחקני הכדורסל הכי פעילים ונלהבים בקבוצה "המעורבת" שלך עסוקים – כשהם במקום אחר (לבד בלילה? בתפילה? בהמתנה לאוטובוס?) בשאלה איך הם רואים את המשחקים המעורבים ומה היחס שלהם כלפי העניין. ולכן כדאי להבהיר שאתה מכבד את הבחירות שלהם (עד גבול מסוים – ראה בהמשך) ובעיקר מכבד את ההתלבטות שלהם ואת ההתעניינות שלהם. אפשר לבטא את זה בלי מילים, ולפעמים הכי כדאי לבטא את זה דווקא בשתיקה, במיוחד במקום שבו הם מצפים לנזיפה או הערה עוקצנית. במקום שבו אתה מראה להם שאתה לא נבהל מהעובדה שהם מבולבלים או החלטיים במיוחד.
2. לספק חומר למחשבה ולאפשר דיון מכובד ומועיל
הכבוד שאתה מביע לעמדה המתלבטת אין משמעותה שהם חייבים להתמודד עם זה לגמרי לבד. אז הרעיון הוא למצוא את הדרכים המאוזנות והסבירות לקחת חלק בהתלבטות שלהם בלי להחליט בשבילם. אפשר לעשות את זה דרך דיונים, פעולות שאתה מכין או שהם, או בשיתוף פעולה, וגם דרך שיחות אישיות "סתמיות" ואגביות. בכל המקרים כדאי מאוד לשמור על הרבה טקט, לא לתקוף, לבקר, לנזוף, להתנשא או להתחסד, ומצד שני גם לא להתחנחן בצורה מזויפת שבעצם לא משקפת את העמדות שלך בנושא. אם תתחיל ממנה הגונה של הרבה הקשבה וסבלנות, ייתכן שתמצא ביתר קלות את הדרכים לנסח שאלות, שאלות המשך ואמירות שמצליחות ללכת בין הטיפות ולהגיע יחד עם החניכים למחשבה רצינית בעניין. כמובן שכל התהליך הזה בנוי על הקשר האישי ביניכם, וזו גם אולי הזדמנות להעמיק ולתחזק אותו.
3. להבהיר שאתה זמין להתייעצות ללא שיפוט
בהמשך לדגש על הקשר האישי, במיוחד בנושאים עדינים וטעונים כמו בנים-בנות, כדאי לחזק את הדמות שלך כמדריך שתמיד ניתן לפנות אליו ולדבר איתו. ככל שתספק לחניכים שלך יותר ביטחון לעשות את זה, יגדל הסיכוי שהם יוכלו להגיע אליך לדיבור יותר צפוף ועם אוזן יותר פתוחה לשמוע את התובנות וההדרכה שלך. בשביל שזה יקרה אתה כמדריך צריך "להוכיח" לחניכים שאתה לא "מחפש" אותם, אתה לא בודק איפה הם נופלים ואז מגיע להגיד שאסור. אתה יכול לראות אותם נופלים ולומר/לשדר: אני כאן אם אתם צריכים אותי אבל אני לא מחפש בזכוכית מגדלת את הנפילות שלכם, ואני לא רץ להציל אתכם עם כל סטייה קלה מה"נורמליות". כשהם יבינו ויפנימו שאתה באמת כזה ולא רק עושה הצגות (מה שמחייב אותך באמת להיות כזה...), יהיה להם הרבה יותר קל להגיע אליך כיועץ אמין ואמיתי, כזה שאין סכנה שיתחיל לבקר ולשפוט אותנו באופן אוטומטי ו"חינוכי".
4. להציב קווים אדומים
כל תהליך ההתלבטות ובחינת הגבולות מתרחש בתוך מרחב שיש לו כללים, חוקים וגבולות משל עצמו. ולכן חשוב שאתה, בינך לבין עצמך ו/או עם המד"ש או הקומונרית, תחשוב ותחליט מראש מהם הקווים האדומים שאתה מציב לנושא הזה. כמה אתה, הקבוצה והסניף יכולים להכיל לפני שתאמרו: רגע! סטופ! עצור משחק! זה – לא. ככל שהנקודה הזאת תהיה ברורה לך (שוב – בשיתוף פעולה ובתיאום ציפיות עם הצוות והקומונרית), יהיה לך קל יותר גם להבהיר אותה לחניכים, בצורות מפורשות או יותר אווריריות. גם על הגבולות האלה אפשר לדבר, לדון ולהתווכח, אבל לא כתנאי לעמידה בהם אלא כדיון יותר "תיאורטי" ועיוני. זה הכלל, זה הקו האדום, והוא מחייב את כולנו. ועכשיו, אפשר לדבר על זה אם בא לכם. לא על השאלה האם שומרים על הקו האדום או לא, אלא על מה המשמעות שלו, מה נמצא משני העברים של הקו הזה, ומה זה בעצם אומר מבחינתנו במישור היותר רחב, זה שלא נשאר במשחק הכדורסל או בסניף אלא בזהות שלנו ובבחירות הערכיות שלנו, כמתבגרים שאוטוטו הופכים למבוגרים.
לסיכום: בעמדת המדריך יש, באופן מובנה, מנה גדושה של תסכול: הוא רואה את החניכים שלו טועים, מתבלבלים ומסתובבים סחור סחור בתחומים שונים, במקרים רבים באותם נושאים שהטרידו את המדריך כשהוא היה צעיר יותר (אם כי גם המדריך עצמו עדיין די צעיר ובדרך כלל גם הוא עסוק בהתמודדויות משל עצמו...). ולכן כדאי לזכור שהמדריך המועיל יותר הוא לאו דווקא "מדריך הטיולים" שמרכז סביבו את הקבוצה ומוביל אותה אחריו בדרך שהוא מכיר, אלא המנחה שיושב עם הקבוצה שלו במעגל ומאפשר להם לחפש את השבילים שלהם בעצמם, תוך שהם מסתייעים בו כגורם שמקשיב, משקף, מזדהה, מעודד, תומך וגם זורק מילה טובה או עצה מדי פעם בפעם. בכל הדרכה יש גם ממדריך הטיולים וגם מהמנחה, וחלק מעבודת ההדרכה הוא הניסיון לאזן בין השניים ובין מה שביניהם ולמצוא את התמהיל הנכון לכל מצב שצץ בקבוצה.
אתה מוזמן לעבוד עם הנקודות הללו ולראות לאן הן לוקחות אותך ואת החניכים. נשמח לשמוע איך הולך ואתה כמובן גם מוזמן להמשיך ולהתייעץ.
בהצלחה!
אוהד
nuvy23@gmail.com
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם