יראת ה´

יראת ה´ ראשית דעת, חכמה ומוסר אוילים בזו". מהו היחס בין החכם לבין האויל, ומדוע יראת ה´ נזקקת על מנת לדעת חכמה, וכי אדם כופר אינו יכול להיקרא חכם? על זאת ועוד בעיון שלפנינו.

חדשות כיפה אורי בירן 02/03/07 00:00 יב באדר התשסז

פסוקי הפתיחה של ספר משלי מסתיימים כך (משלי א, ז):

"יראת ה ראשית דעת, חכמה ומוסר אוילים בזו".

במשפט זה אומר שלמה המלך שהתחלה של ידיעה היא יראת ה, בעוד שאוילים בזים לחכמה ומוסר. במבט ראשון לא ברור הקשר בין שני חלקי המשוואה. מצד אחד אם ירא את ה ידע, אז הצד השני אמור להיות שמי שאויל ולא ירא את ה לא ידע. אבל הפסוק אומר שאם אדם הוא אויל אז התוצאה היא שהוא לא יחכים ויקבל מוסר. ננסה לעמוד על ההבדל בין ירא ה לאויל, בין בוז ליראה, ונבין, בעזרת ה, את הקשר בין חלקי הפסוק. בהערת אגב נעיר כי פירוט על ההבדלים בין ידיעה לחכמה, ובין חכמה למוסר, ניתן למצוא בעיון מספר 2 "יודע ומבין".

יראתו קודמת לידיעתו

בפסוק זה מטיל שלמה המלך פצצה, שמאירה באור שונה את כל מה שראינו עד עכשיו. יש פה איזו אמירה נוקבת ומשמעותית, שבסיכומו של דבר, וגם מההתחלה, אנשים לא רוכשים סתם כך מידות טובות וערכים, לא כל אחד מסוגל לדעת. ראשית, אומר שלמה, צריך יראת ה.

מסופר על פרופסור לאתיקה שתפסו אותו פעם עובר עבירה חמורה. שאלו אותו איך יכול להיות שהוא, שעוסק כל חייו באתיקה, עבר עבירה שכזו. ענה להם הפרופסור, שכמו שפרופסור למתמטיקה לא צריך להיות משולש, כך פרופסור לאתיקה לא צריך להיות מוסרי. אין בעיה להיות חכם, אפילו נבון, גם בלי להרגיש את זה. הידיעה, שהיא היכולת לחוש את מה שלומדים ומחכימים, לא מתרחשת סתם כך.

אדם שהוא ירא את ה, יודע שיש דברים שהוא צריך להשתפר בהם, הוא יכול לחוש שיש לו מה להתקדם, ולכן יקשיב להצעות לתיקון. אם האדם לא מרגיש מחוייב לא-לוקים, לה, אין סיבה שישנה את מעשיו. כדי שהאדם ידע חכמה ומוסר, יתנהל לפיהם, הוא צריך יראה, הוא צריך מחוייבות.

יראה שונה מפחד. אם אני מפחד מהמדריך שלי, למשל, אני חושש פן הוא יעשה כל מיני דברים שייפגעו בי, אני לא מעריך אותו. אם אני ירא ממישהו, אני מכבד אותו, אני מבין את גדולתו ואת אפסותי לעומתו. זה גורם, כמובן, גם לחשש אמיתי מפני יכולתו, אבל בעיקר מדובר בהערכה גדולה, הערכה שבאה לידי ביטוי על ידי תחושה פנימית ויסודית, של יראה. כדי לדעת, אומר שלמה, צריך האדם להיות ירא מה, לחוש בתוכו את קטנותו לעומת גדלות הבורא, את אפסותו לעומת אינסופיות הקדוש ברוך הוא. אדם שיכול לחוש תחושה של היחיד מול האינסוף, אדם שמסוגל להרגיש יראה, מסוגל גם לחוש את החכמה, מסוגל להרגיש, מסוגל לדעת.

בוז לאויל

האויל בז לכל מה שזז. מיהו אויל? בפסוק אחר במשלי (י"ב, טו) נאמר:

"דרך אויל ישר בעיניו, ושמע לעצה חכם".

האויל אינו כסיל. יש לו שיטה, יש לו דרך, הוא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא מתקדם. אף אויל לא מודה שהוא אויל, בעיניו הוא בסדר, הוא ישר. במה הוא אויל? שהוא לא יודע, הוא לא חושב, על ה"אולי", על האפשרות שהדרך שבחר היא לא נכונה. מבחינתו, מה שהוא בחר זה דרך הישר, ואף אדם אחר לא יצליח לשכנעו להפסיק ללכת עקום. החכם, הוא ההיפך מהאויל. "איזהו חכם? הלומד מכל אדם!", החכם יכול לקבל עצה ממישהו אחר, יכול להבין שלא בטוח שמה שהוא החליט זה הנכון, הוא פתוח לקבל מכיוונים רבים.

האויל, אם כן, לא מוכן לקבל חכמה, להכניס לעצמו דברים שיכולים לקדם את השכל שלו, וגם לא מוכן לקבל מוסר, להסיר מעצמו את הדרך הרעה שלו וליישר דרכו. מה הסיבה שהוא לא מוכן לשנות את דרכו? כיוון שהוא בז לחכמה ולמוסר. מה זה אותו הבוז? במובן פשוט, הכוונה ללעג וקלס. האויל לא מוכן לקבל את החכמה או המוסר, כי בעיניו, הם לא שווים כלום, אין להם טעם, אין להם ריח ואין להם ערך.

יש עוד פירוש למילה "בז", והיא מלשון לבזוז, לשדוד לקחת בחזקה דברים ששיכים למישהו אחר. בהסתכלות פשוטה אין קשר בין שני הפירושים שיכולים להנתן למילה, אבל אני רוצה להציע קשר בין שתי האפשרויות. לבוז מישהו, לשים אותו ללעג וקלס, זה להגיד לו שהוא לא שווה כלום ואף פחות מכך, אבל יותר מכך, זה בעצם להגיד שאני שווה הרבה, שלעומתי אתה אינך אלא קליפת השום, ויפה מצידי לטרוח לירוק לכיוונך. לבזוז דבר של מישהו זה יותר מלקחת. כשהמנצח במלחמה בוזז למנוצח הכל, הוא משדר לו בצורה חד משמעית, שהוא ניצח, שהוא העליון הגדול והנפלא, ואתה, המפסיד, לא מגיע לקרסולי. יכול להיות שהאויל בפסוק שלנו באמת לומד חכמה, הוא קורא ספרי מוסר, אבל הוא לא מנסה להחכים מהם להבין ולדעת אותם, הוא בוזז אותם. גם במה שהוא כן לומד הוא מגיע מדרגת עליונות, שיכולה להוביל אותו לבוז ולאי הסתכלות במה שלומד, או לבזוז, להכריח את מה שהוא לומד להיות כמוהו.

כשבן אדם מרגיש את עצמו מלך העולם, שר "אני חכם, אני גדול אני יודע את הכל" וגם מרגיש ככה, אין סיכוי שידע משהו חדש. יכול להיות אפילו שיכניס למוחו חכמה, אבל היא לעולם לא תשפיע עליו, הוא ירגיש מעליה ויבוז לה או יבזוז אותה. אדם שיש לו יראת ה, לעומת זאת, יודע שהוא לא יודע הכל, ומוכן לקבל דברים שהוא לומד בלי להכריח אותם להיות כמוהו או לא להיות בכלל.

בסופו של יום, אומר שלמה המלך, מי שחש שהוא יודע הכל לא ידע כלום, ומי שיודע שהוא אינו יודע, מי שמוכן לקבל את עובדת היותו כפוף לפני ה - ידע.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן