אוטו בוס

ביום קיצי אחד, מצאתי את עצמי עומד בתחנת אוטובוס. (אני מוכרח לציין כי בהחלט היה מוזר לפגוש את עצמי- אבל מה יגידו כל אלה שמוצאים את עצמם בהודו...?) בחכותי לקו הבין עירוני, התחלתי קורא את הרשמים שהשאירו קדמונים על תחנת האוטובוס. הידעתם למשל כי לירון מדמון הוא הבוס של באר שבע? חזי התנפח בגאווה על כי זכיתי לחזות בכתב ידו של הבוס של העיר הקדומה, אולם מיד נתקפתי בלבול כאשר כמה סנטימטרים ליד ראיתי כי דווקא נדב טוויטו הוא הבוס הגדול של באר שבע... אחר כך הגעתי למסקנה כי פשוט מדובר בתקופות מלוכה שונות.

בעודי מהרהר במסקנה המדעית המרעישה שלי, ניגש אליי אדם בקושיא מעניינת- "האם קו 446 עבר כבר?" "לא יודע" השבתי "אני חדש פה. תגיד" התקפתי אותו פתאום- "מי מלך קודם- נדב טוויטו או לירון מדמון?" האיש הסתכל עליי במבט משונה ופנה לִזְקַן המחכים שהניד אף הוא את ראשו בשלילה. לפתע, כחזיון תעתועים, מתוך הצחיחות של צומת מסמיה, הוא הגיע! נוסע נוסף שמחכה לקו 446... "אני לא יודע אם הוא כבר עבר"- הקדמתי אותו..."טוויטו או מדמון??" משקיבלתי התעלמות נוספת חשבתי לי כי אולי הם לא עונים כיוון שהתשובה כל כך ברורה? אולי תקופת כהונתו של טוויטו כבוס של באר שבע הייתה כ"כ קצרה ואיש לא זוכר אותו? אולי הוא זכור כבוס אכזר שהביא את באר שבע לעוני ומרדות? הנחתי למחשבות הללו כיוון שהגיע קו 446. משעצר בתחנה כולם עטו עליו כאילו היו חיות טרף, חוץ ממני. אני עטתי עליו ממש כמו חיית טרף. אחרי שביססתי את מעמדי בתור ע"י הנחת הרגל על המדרגה הראשונה, שלפתי את הארנק ונוכחתי לחרדתי לגלות כי יש לי רק שטר של 50. למה חרדה? כי אחד מתנאי ההעסקה של אגד קובע כי בשום מצב אין לתת לנוסע עודף בשטרות. הושטתי לו את השטר- כשאני יודע כבר מה הולך לקרות. מטבע הדברים, הוא הטביע את ארנקי במטבעות, וגרם לי להשתמש במטבע לשון עסיסי(ת) כשארנקי איים להתפקע.

בכל ארנק, אגב, יש תא מיוחד- ששמור רק לנסיעות באוטובוס, מדובר בתא בו אתה שם את כרטיס הנסיעה. תא מאוד מיוחד עם תכונה בולטת אחת- הוא נעלם מעיני אדם בדיוק כשהכרטיסן מגיע לביקורת. אתה הופך את הארנק, (ומקבל קנרא) כל המטבעות נופלות ארצה בקול רעש גדול וכל נוסעי האוטובוס לוטשים בך עיניים. ברגע שזה קורה- הכרטיסן כבר יודע שקנית כרטיס- כי אף אדם שפוי לא מסתובב עם כמות כזו של מטבעות בארנק.

תרתי בעיניי אחר המושב האידיאלי (ליד החלון אבל בלי העמוד שגורם לך לקוות שמי שהמציא אותו ימות בייסורים) והנחתי את הראש. לאחר כמה דקות, השמש יצאה פתאום- היישר אל תוך החלון שלי. התחלתי לעשות מה שכל אדם באוטובוס שיש עליו שמש עושה- קורס גישור מתקדם בין שלושה מושבים שונים בסוגיית הוילון. האם לאדם שבמושב הקדמי מתאים וילון עד למטה או עד החצי? ואולי נח לו עם השמש? ואני בכלל לא מדבר על האקרובאטיקה שצריך לעשות בשביל להכניס את הקצה של הוילון בדיוק לתפס הימני ולתפס השמאלי- כל זאת בלי לפגוע בחייל שבדיוק מקבל זעזוע מח משינה על החלון.

ואגב חיילים עייפים, בצה"ל משתמשים היום בנשק חדש. תשכחו מהנ"ט (נגד טנקים) ומהנ"מ (נגד מטוסים), היום כל החיילים עולים עם הדגם החדיש ביותר- הנרשא"ב! או בשמו המלא- נגד רגליים של אנשים באוטובוס. כל חייל שעולה עושה פיק בברכיים של "אנשי המעבר" (כינוי לאותם אנשים המפחדים להיכנס למושב הפנימי ומעדיפים לתת לך להיכנס פנימה שעה שהם מתקפלים כמו שקית במבה בתנור- מהחשש שמא הם לא יספיקו לרדת) מה שמעלה את השאלה הנוקבת, מה עדיף- לחטוף סתרשף בברך/תיק 75 לי' בפנים מכל חייל שעובר , לקבל את הקצה של הוילון בראש מהבחור מאחורה שמנסה להכניס כבר יותר משעתיים את הוילון לתפס, או להיות הבחור מאחורה ולבזבז נסיעה שלימה בלנסות להכניס את הוילון לתפס...

עוד דבר מעניין שקורה באוטובוס הוא הגילאים המתהפכים. כאשר אדם צעיר יושב באוטובוס ומגיע אדם מבוגר, שאין לו מקום לשבת אז הצעיר כמובן צריך לקום בפניו, משמע, שדווקא הצעיר נמצא בגיל העמידה...

ואגב גילאים, אחד השילובים הכי מציקים שנוצרו בשנים האחרונות- בחברה בכלל- ובאוטובוס בפרט, הוא השילוב בין הדור הצעיר ל"דור השלישי". כל הנסיעה, אתה נאלץ לשמוע את כל ששת הג'יגה בייט שיש לילד המעצבן מאחורה. כשהוא הגיע ל"צאי אל החלון" של אייל גולן, קיוויתי כי באמת מישהו יוציא אותו אל החלון, ויפה תחנה אחת קודם.

באוזניים חירשות למחצה, בגוף כואב מניסיונות להכניס את הוילון למקום, הגענו סוף סוף לבאר שבע. רצתי בשארית כוחותיי אל המודיעין ובפי שאלה אחת:

"אז מי היה קודם- מדמון או טוויטו?"