"אני לא יודע מה זה אבא בארוחת ערב. לא מכיר את המושג בכלל. אני לא יודע גם מה זה אבא בבית. ברמה הפשוטה של ארוחת ערב עם הילדים, ארוחת צהריים, או לקחת מהגן. אני זוכר את עצמי בילדות, להגיע למשפחה של חברים ולשבת בארוחת ערב איתם, ואבא ואימא יושבים איתם, זה היה לי מצחיק. נראה לי מוזר".
במחקר מקיף שבו ראיינתי עשרות בנים של רבנים אנשי ציבור מהציונות הדתית, תיארו רבים אבא שהיה עסוק בהוראה בישיבה, בצורכי ציבור, בפעילות חינוכית ומיעט לשהות בבית. גם זמני השהות בבית היו לא פעם "נגוסים" בגלל עיסוקיו של האב שחדרו הביתה.
היעדר האב הוא עובדה. ואולם, מה שקבע את ההרגשה של הבנים והבנות היה בסופו של דבר הפרשנות שנתנו לאותו העדר. לאלו הרואים בהעדר של האב שליחות, שגם הם שותפים בה, קל יותר. אחרים ציינו, כי הפנימו את דמותו של האב בתוכם, והם חשים כי תכונותיו מתגלמות בהם. מעניינת במיוחד התופעה של ה"התגלויות" שאותה מתאר איתמר (שם בדוי). אביו של איתמר לא היה נוכח בבית באופן קבוע, אך היה נוהג להופיע בעת צרה ולהיחלץ לעזרת ילדיו בלי שנקרא:
יש לנו ככה איזה מין כאלה מיתוסים כאלה בבית (מגמגם), כשהיה צריך אותו הוא היה מופיע, זה כמו ככה כל מיני סיפורי נִסים כאלה (צוחק), לפעמים גם באופן לא הגיוני, בכל מיני מקומות, אתה פתאום נתקע נורא באיזשהי צרה גדולה, ופתאום, פתאום הוא שם - אבא שלי פתאום מגיע ומסדר את זה ופותר את הבעיה. סתם, לא, זה רק כאילו כזה... זה הייתה ההרגשה, שבאמת שהוא היה מאוד... לא יודע איך להגדיר את זה, חזק, בתפיסה שלנו, הוא גם חכם, גם יודע, גם נמצא, גם שולט במה שקורה ומסדר ומסובב... הוא אבא כמו אבא שבשמים, באמת, מין אבא כזה כול יכול. אפילו פעמיים הסתבכתי, הכנסתי את עצמי לאיזושהי צרה עם ערבים, ופתאום ככה שְשְט... מגיע, פעם אחת עם אוטו, פעם אחת ברגל, כזה גדול, חזק, בלי שקראתי לו. זה הקטע של ההתגלויות האלה.
איתמר מתאר את נוכחות האב בז'אנר של סיפורי צדיקים. הסיפורים על האב מסופרים בדמיון מובהק לאל. כמו האל, שעליו נאמר: "עמו אנוכי בצרה" ו"מלוא כל הארץ כבודו", כך גם האב נמצא תמיד כשצריך אותו. אמנם האב נעדר ביומיום, אך ברגעי משבר הוא גואל, מגן ומציל, כול יכול. איתמר מגמגם, צוחק, מציין שזה "באופן לא הגיוני", "סתם", "זה רק כאילו כזה", אך אינו חוזר בו. נדמה שאיתמר מדבר בשני רבדים: רובד מציאותי, שבו תיאורים כאלה אינם הגיוניים ואינם באים בחשבון, ורובד מיסטי, שבמסגרתו הוא מאמין בכל לב בהופעות הנִסיות של האב.
ייתכן כי ההיעדר התכוף של האב גרם לאיתמר קושי, ואולי הוא אף נחווה כנטישה. כדי לפצות על התחושות האלו הגה איתמר דמות כלאיים של אב-אל הנחלצת לעזרתו בכל זמן שצריך. כך הרגיע את הצורך הבסיסי שלו בביטחון ובהגנה.
האב צובר כוח רב כתוצאה מהעדרו. הוא מופקע מדמות של גבר פרטי, והופך להיות בעיני ילדיו דמות אגדתית. העדר האב יוצר מרחב של געגוע ונעשה מאמץ אדיר מצדם של הבנים להנכיח את מי שהוא בגדר דמות מעורפלת. בני הרבנים עשו כמיטב יכולתם להמעיט את האווריריות של האב ולהפוך אותה לנוכחוּת. כך למרות הנוכחות הפיזית הדלה, אצל בני רבנים רבים משורטטת תמונה שבה האב מצוי בכול.