הזוג הצעיר שנכנס לקליניקה שלי עמד נבוך בכניסה, כאילו מה להם ולטיפול פסיכולוגי – זוגי. אחרי עוד שני היסוסים סימן הבחור לאשתו הצעירה להיכנס לפניו, והם התיישבו על שני הכיסאות האדומים הזוגיים שבחדר. אחרי מבט מבויש זה בזו, ומין אישור בעיניים של בת הזוג פתח הבחור בדבריו. "קוראים לי איתן ולאשתי יעל. לא הגענו אליך לטיפול ארוך, הגענו בשביל להתייעץ. בסך הכל יש בינינו זוגיות טובה. אנחנו נשואים כחצי שנה, ומאד אוהבים אחד את השני, ובסך הכל מסתדרים", הפעם סייג את עצמו כשאמר משפט זה. "הבעיה היא" נכנסה יעל לדבריו, "ששנינו לא עובדים, שנינו לומדים מקצוע, אני שנה ראשונה במכללה, לומדת הוראה, ואיתן לומד שנה שלישית הנדסה באוניברסיטה. וזו מהות הבעיה, ההורים מממנים אותנו, אבל אז הם גם דורשים שנגיע אליהם כמעט כל שבת, ולפעמים גם באמצע שבוע, ושנבוא לעזור עם האחים הקטנים בבית ולא נעים לנו לסרב הרי הם ממנים אותנו, וקשה לנו, אנחנו בקושי מתראים ובקושי יש לנו זמן להיות ביחד". "פעם אחרונה שנסענו לשבת להורים שלי" הוסיף איתן "כל השבת יעל ישבה ובכתה, אני פשוט לא יודע כבר מה לעשות, כי שבת אחר כך כשאמא שלי הזמינה אותנו אמרתי לה שלא נוכל לבוא ואז היא נפגעה, ואמרה לי שמאד חשוב להם שנבוא לשבת כי הם זקוקים לעזרה שלנו ביום הולדת לאחי הקטן שתהיה בשבת ושהם עוזרים לנו, אז הם מצפים גם מאתנו להחזיר להם. אז כשסיפרתי ליעל את מה שאמא שלי אמרה היא פרצה בבכי, ואני ממש מרגיש קרוע בין הרצון של אמא שלי לרצון של יעל".
תוך כדי דבריו של איתן עיניה של יעל החלו לדמוע. "אבל גם עם ההורים שלי לא תמיד פשוט, הם רוצים שיהיה לנו טוב, והם נותנים לנו כספים אבל במקביל גם בודקים כמה ההורים של איתן נתנו, וכל הזמן בוחנים ובודקים את הנושא. זה מעצבן ומתיש את איתן, ואז הוא פחות מעוניין להגיע להורים שלי". "ואז" המשיך איתן וחתם את הנושא "מתעוררות מריבות בינינו, ובאנו לכאן כדי לקבל טיפים/עצה מה לעשות. אז מה את אומרת, מה עושים?"
הסתכלתי על הזוג הצעיר שישב מולי, וישר התנגן בי המשפט "ועל כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו", וחשבתי על מה קורה כשזוג אכן רוצה לעזוב את הוריו, אך הוריו אינם משחררים אותו, ומחזיקים אותו באמצעות הכסף. רגע החתונה של ילד הנו רגע כל כך מאושר בחייהם של הורים, אך הוא גם רגע שמהול בו לעתים גם עצב, הרגע בו הילד פורש כנפיים מהקן המקורי ועובר לדור באורח קבע בקן משלו.
מרבית ההורים לא יכירו בעצב המהול ברגע זה בזמן החתונה, אלא זמן מה אחר כך, כאשר הילד יבחר לבלות שבתות עם אשתו ולא בבית הוריו, או כאשר יהיו אירועים או מפגשים משפחתיים שהילד לא יוכל להשתתף בהם בגלל דברים שיעסיקו אותו במשפחתו החדשה. ברגעים אלו על ההורים לזכור שכדי שזוג יוכל לבנות את ביתו הוא זקוק להתכנס פנימה (ובייחוד בתחילת הדרך) ולהיפרד (חלקית) מהוריו. ואם ההורים לא משחררים אז על הזוג מוטלת המשימה להשתחרר.
פניתי לזוג ואמרתי להם: "אני מאמינה שאם ההורים נתנו לכם מתנה – כסף, הם בחרו בכך, לא הכרחתם אותם לתת. ועכשיו אתם מקבלי המתנה תבחרו איך להשתמש בה. לא ייתכן שמתנה תחבל לכם ביחסים. ועכשיו מוטלת עליכם המשימה לחשוב מה טוב לזוגיות ולמשפחה החדשה שלכם: האם להישאר בבית בשבת, או שיעשה טוב לזוגיות שלכם לבוא להורים לשבת. אין זה אומר שלא מתחשבים בהורים אלא מתחשבים ועוזרים להם כל זמן שזה לא פוגע בבית ובזוגיות החדשה שלכם".
איתן ויעל לא חזרו אלי לפגישה נוספת. הם התקשרו והודו לי על הפגישה ובעיקר על התובנה שקודם הם מחויבים לדאוג לעצמם ולביתם ואחר כך לכל השאר.
ד"ר ציפי ריין צילום: באדיבות המצולמת
ד"ר ציפי ריין, פסיכולוגית, מטפלת זוגית, משפחתית ומינית, מרצה ומנהלת המרכז למשפחה במכללת אורות, כותבת טור בירחון פנימה
ליצירת קשר : zipirhein@gmail.com