חטא הרה גורל, שבעתיו דור שלם כלה במדבר ועם ישראל מתעכב עוד 40 שנה בדרכו אל ארץ ישראל, פותח את פרשת השבוע שלנו. עם ישראל עושה את דרכו אל עבר הארץ אותה הבטיח הקב"ה לאבותינו, ושלשם הכניסה אליה יצאנו ממצרים, והוא פונה אל משה רבנו בבקשה שנראית פשוטה ומקובלת :
"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א, כב).
העם מבקש לדעת את טיבה של הארץ אליה מועדות פניו ואת טיבן של הערים אשר הוא הולך אליהן, כהנחייתו של משה למרגלים בפרשתנו :
"וראיתם את-הארץ, מה-היא; ואת-העם, היושב עליה--החזק הוא הרפה, המעט הוא אם-רב. ומה הארץ, אשר-הוא יושב בה--הטובה היא, אם-רעה; ומה הערים, אשר-הוא יושב בהנה--הבמחנים, אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם-רזה, היש-בה עץ אם-אין,..." (במדבר יג, יח-כ).
משה רבנו ניגש לשאול את הקב"ה האם להיענות לבקשת העם או לשלול אותה, אך למרבה הפלא זוכה הוא לתשובה הנראית כמתחמקת, חלילה, משל הקב"ה אינו מעוניין להנחות אותו, ולמעשה, כפי שלכאורה מסביר זאת רש"י הקדוש (במדבר יג, ב), הקב"ה נראה כמניח למשה להתמודד עם השאלה לבדו ללא תשובה אלוקית חד משמעית :
"שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח".
הקב"ה אומר למשה אני איני מצווה אותך, "אם תרצה שלח" ומשאיר את הדברים לשיקול דעתו של משה רבנו. זו כנראה הפעם היחידה שבה הקב"ה משאיר את שאלתו של משה ללא תשובה ברורה, אולם לכאורה יש כאן יותר מרמז ברור על כך שהקב"ה אינו מעוניין בשילוח מרגלים, כפי שמסביר גם החיזקוני (במדבר כב, יט) :
"שלח לך אנשים וגלוי וידוע לפניו שלא היה בדעתו של הקב"ה שישתלחו".
אם כן שאלה כפולה ניצבת לפנינו :מדוע הקב"ה אינו משיב למשה רבנו בצורה ברורה שאין זה נכון לשלוח את המרגלים ? ומדוע משה רבנו אינו נוהג כפי שרמז לו הקב"ה, ובכל זאת שולח את המרגלים ?
ועוד שאלות מזדקרות לפנינו ומבקשות את תשובתן. הגמרא (סוטה לד, ב) מספרת לנו שמשה רבנו התפלל על יהושע שיצליח בשליחותו :
"יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר: ויקרא משה להושע בן נון יהושע, י-ה יושיעך מעצת מרגלים".
ומדוע זה משה רבם של ישראל מפלה בין שלוחיו ומברך רק את תלמידו המובהק ? או שלא יברך איש או שיברך את כולם !
נראה שאת התשובות לכל שאלתנו ניתן למצוא בנוסח הברכה לה זכה יהושע. משה רבנו מברך את יהושע "י-ה יושיעך", ברכה המזכירה לנו את מלחמת עמלק עליה הופקד יהושע אשר 'חלש' את עמלק ואת עמו לפי חרב, ובסופה נאמר "ושים באזני יהושע...... כי-יד על-כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור".
המלבי"ם (שמות יז, ח) מסביר שבמלחמת עמלק פעלו משה רבנו ויהושע תלמידו כמעין שותפים, משה נשא את כפיו כלפי מעלה והעניק לעם ישראל עוצמות של אמונה (מסכת ר"ה ג, ח), ויהושע אחז בכפיו בחרב ומכוחו של משה העניק לעם ישראל את הישועה, כלשונו :
"ולפי זה היו פה שתי מלחמות, מלחמה טבעיית על ידי תכסיסי מלחמה שנעשה על ידי יהושע, ומלחמה נפשיית שלחם נגד שרו של עשו המקטרג על ישראל שנעשה על ידי משה.
...
נגד מלחמה הגלויה אמר "וצא הלחם בעמלק", היה צריך לצאת וליפול במחנה עמלק, ונגד מלחמה הצפונה שעשה משה אמר "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" שם יעמוד להתפלל ולהשיב חמה, ובחר בראש הגבעה, שמשם יראהו כל ישראל עומד בפרישת כפים ויכונו תפלתם עם תפלתו... ".
ישנן משימות שכדי להצליח בהן לא די רק בכישרון מעשה ויש צורך גם באמונה עזה, אלו הן משימות שראשיתן בחולשה גדולה הפוקדת את עם ישראל. כך היה במלחמת עמלק בה רפו ידיהם של ישראל מן התורה, וכך זה גם בחטא המרגלים בו רפו ידיהם של ישראל מן האמונה, כפי שנכתב בתהילים (קו, כד-כה) :
"וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'".
אפשר שגם בשילוח המרגלים כמו במלחמת עמלק מבקש משה רבנו לשתף עמו את יהושע, וכמו שבמלחמת עמלק נדרש יהושע לאחוז בחרב ומכוח אמונתו של משה לפעול בעולם המעשה, כך גם בחטא המרגלים נדרש יהושע לצאת ולחפור את הארץ אך לעשות זאת מכוח תורתו של משה.
משום כך אומר הקב"ה למשה "שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח". הקב"ה אומר למשה שישלח את המרגלים 'לדעתו', היינו על פי דרכו ואמונתו, כפי שמסביר גם הספורנו :
"שלח לך אנשים. אל תניח שישלחו הם כמו שאמרו לעשות באמרם: נשלחה אנשים לפנינו (דברים א כב), שמא ישלחו הדיוטות בלתי מכירים שבח הארץ ויספרו בגנותה ... וזה כי המרגלים ששלח משה, ..., מכל מקום הכירו וספרו טובת הארץ באומרם: וגם זבת חלב ודבש היא ...".
ורש"י אף מוסיף שהיות ומטרתו של משה הינה לחזק את אמונתו של העם אך לאמיתו של דבר אין כל צורך במרגלים הרי שאין כאן מצווה והכל תלוי בראות עיניו של משה.
משום כך משה מעתיר את ברכתו דווקא על ראשו של יהושע, ומשתמש לשם כך בלשון "י-ה" שהוזכרה במלחמת עמלק. משה, מטיל את כובד האחריות על כתפי יהושע, שכן הוא יודע שכדי להצליח במשימה זו תידרש אמונה גדולה, והוא מזכיר לו את ניצחונו במלחמת עמלק. מברך אותו שכשם שבמלחמת עמלק הוא הוביל את המלחמה למען כיסא כבודו של הקב"ה שאינו שלם עד לניצחון על עמלק, הוא יזכה להוביל גם את המרגלים ואת העם אל האמונה בדבר ה', והכיסופים אל ארץ הקודש.
ואולי זהו המסר שנושאת אלינו פרשת המרגלים. מלמדת אותנו שכדי לזכות לבנין הארץ לא די לנו באנשי מעשה בכירים ומוכשרים, שכן גם המרגלים היו כאלה "ראשי בני ישראל המה", וכדי לבנות את הארץ נזקקים גם לאמונה עזה כאמונתם של משה ושל יהושע וכלב.
רק כאשר נזכה לצרף יחדיו את אנשי האמונה והתורה הממשיכים את דרכו של משה עם אנשי המעשה המוכשרים הממשיכים את מעשיו של יהושע נזכה לגאולה עליה ניבא ישעיהו (ס, א-ב):
"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: .... וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה".
נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב