יעקב ועשיו לא נפגשו עשרות שנים וזה אחרי שנים של מתח רב ביניהם כשעשיו ביקש להרוג את יעקב, מובן שהיתה אמורה להיות התרגשות רבה. ואכן הכתוב מספר, כי מיד כשראה אותו עשיו הוא רץ אליו ונישקו. חכמים מביאים שני פירושים מנוגדים. חכם אחד סבור שאכן נכמרו רחמיו עליו ונישקו בכל לב. ורשב"י אומר כי עשה זאת רק מן השפה ולחוץ ובעצם רצה לנשוך אותו.
כך רבקה עוד בהיותם בבטן. הולכת לדרוש את ה' ומהתשובה היא מבינה שמצב מסובך... עומדת לפתחה צרה לא פשוטה.
מדרש אחד אומר כי ה' מבשר לה ששני גויים יצאו ממנה ושניהם יהיו שונאים אחד את השני וכך גם האומות ישנאו את שניהם. לכאורה נראה הדבר כחסר סיכוי לתקווה, כפי שבטאו זאת חכמים "הלכה – בידוע שעשיו שונא ליעקב".
אולם מדרש אחר נראה כסותר. רמזו לרבקה מן השמים על הצאצאים של יעקב ועשיו – רבי ואנטונינוס קיסר רומי שחברותם היתה בלב ונפש והאהבה ביניהם הביאה לידידות ושגשוג רב בין העמים.
מסופר שכאשר גזר הקיסר אדריאנוס על איסור ברית מילה, מי שהציל את התינוק "רבי" היו הוריו של אנטונינוס, וכך, נוצרה קירבה בין המשפחות ורבי יהודה ואנטונינוס והקירבה באה לידי ביטוי, לפי האגדה אפילו במנהרה תת קרקעית מביתו של הקיסר לביתו של רבי יהודה, והקיסר היה הולך בה בכל פעם שבא ללמוד תורה מפי רבי יהודה.
דומה כי דווקא דעתו של רשב"י לעיל היא התשובה. הקובע את יחס העמים אלינו הוא ההתנהגות שלנו. אם אנחנו מטיבים את מעשינו, הוא ברחמיו מכניע את לב שונאינו ועל כך אמר שלמה במשלי: "בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו, יַשְׁלִם אִתּוֹ..."