חדשות כיפה

הדברים שכתבה אמו של אבשלום ערמוני ז"ל, לזכרו של תלמידה אלירז פרץ

מרים פרץ פרסמה את דברי הזכרון שכתבה בעבר תמר ערמוני והבהירה לה: "את לא לבד. תלמידייך ובוגרייך לנצח יאהבו אותך". גם הרב עופרן שלמד בכיתתה של מי ששכלה את בנה בתאונת אימונים , כתב כיצד היא נתנה לו לאחר אסון המסוקים "כלים להתמודד עם הכאב והבלבול"

אבשלום ערמוני

צילום: באדיבות המצלם

בשבוע שעבר איבדה תמר ערמוני, אשת חינוך מבית חורון, את בנה סגן אבשלום באסון התהפכות התותח בזמן תרגיל של חיל התותחנים. בסוף השבוע כתבו לה ועליה שני דמויות מוכרות בציבור הדתי לאומי, כל אחת מזוויתו האישית.

מרים פרץ, ששכלה את שני ילדיה אוריאל ואלירז בעת שירותם הצבאי, פרסמה בדף הפייסבוק שלה דברים שכתבה תמר לזכרו של אלירז שלמד אצלה בצעירותו:

"מורים שכולים

מבקשת להזכיר את אלו שקוברים וקוברים וקוברים ואין להם עמותה או איגוד, כנסים וימים של ביחד. רק רשימת תלמידים הולכת ומתארכת, זולגת מתוך תמונת המחזור אל לוחות הזיכרון.

להיות מורה שכולה בבית ספר שכולו בנים- לזכור איך הפטיר אי מי, אי שם בתום מסיבת הסיום של השמיניסטים: "אז ניפגש בהר הרצל" ולממש את ההכרזה הצינית הזו X פעמים יותר מדי.

להיכנס בראשון לספטמבר לכיתה ולהיזכר שכאן ישב ערן וכאן ישב איתן... רוחם מרחפת בחלל החדר, אך הפנים שמולי הן פנים חדשות, חדשות.

ובראש ההרהור הבלתי נמנע והבלתי נסבל בה בעת: "מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו..." כל פעם מחדש. להיכנס לבית המדרש שהוא אולם ההתכנסויות הבית ספרי, לעמוד בין שני עמודי האבן – כל אחד מהם מרוצף בלוחיות נחושת עם השמות שמות שמות... ולדעת שאך לפני שנתיים, שנה, עשר – היו חלק מן השמות כתובים בעט, ביומן שלי. והחיבורים שאני שומרת. והפנים מחייכות אלי מתמונות המחזור במסדרון כל יום... בכל יום.

וברדיו מודיעים שחייל נהרג ותיכף הדריכות האיומה הזו: מירושלים? ואולי משלנו? ולפעמים כן, משלנו.

ותלמידים שמתו בשדה הקטל הכבישי? ומי שהוכרעו בידי הגוף הבוגד? תמיד בסיום יב אני נפרדת מן התלמידים שלי: "שלום, התלמידים הולכים ורק המורים נשארים". רק המורים. ואין לי שורת סיום מתאימה".

בהמשך כתבה פרץ כי "את הדברים המרגשים האלו כתבה המורה לספרות תמר ערמוני לאחר שתלמידה רס"ן אלירז פרץ ז"ל נפל ברצועת עזה בשנת 2010. ככה זה כשאת מורה בבית ספר כשכולם, אבל כולם, רוצים להיות הכי קרבי שיש. והשנים חלפו, ומניין ההרוגים עולה. ופתאום בכל יום זיכרון מתווסף עוד שם. ותמר, מורה רגישה ואוהבת כל כך, מגלה כי עוד תלמיד אהוב ורגיש שלימדה כבר לא ישוב".

פרץ המשיכה לתאר את המוות שהתקרב עוד יותר למורתה של בנה, "לפני שנתיים, המוות התקרב עוד צעד. תמר הפכה ממורה שכולה, לדודה שכולה, לאחר שאחייניתה נעמה הנקין ובעלה איתם ז"ל נרצחו בפיגוע ירי".

לסיום הזכירה את האסון שפקד אותה ישירות, "השבוע קברה תמר את בנה. אבשלום ערמוני ז"ל שנהרג בתאונת האימונים השבוע. ואז הפכה המורה השכולה והדודה השכולה גם לאם שכולה. תמר האהובה והיקרה כל כך,את איבדת כל כך הרבה, אבל את לא לבד. תלמידייך ובוגרייך (וכותב שורות אילו ביניהם) לנצח יאהבו אותך ויהיו שם כדי להעניק מילה של נחמה.

את, שהכנסת לתוך לבם של נערים צעירים את האהבה למילה הכתובה, את הרגישות שבשיר של לאה גולדברג, ואת המילים המנגנות אצל אלתרמן. ואת האהבה לספרות, לשירה, למילים ובכלל לחיים, שאנחנו קיבלנו ממך, אנחנו מעבירים הלאה. אנחנו מעבירים לחברים, למשפחה, ומעבירים לכמה שרק נוכל. שמענו גם את דברי הפרידה המדהימים של האיש שלך והילדים המדהימים בלוויה שלא תדעו עוד צער!".

מנחמת את תמר ערמוני שלימדה את בנה. מרים פרץ

מנחמת את תמר ערמוני שלימדה את בנה. מרים פרץצילום: פלאש 90. יונתן זינדל

מי שגם הכיר את תמר ערמוני מקרוב היה הרב אילאעי עופרן שסיפר על התנהלותה מול התלמידים עם היוודע אסון המסוקים שגבה את חייהם של 73 חיילים בשנת 1997: "כשהייתי באמצע כיתה ט' התרחש אסון המסוקים, התאונה הכי גדולה בתולדות צה"ל. למחרת, כשהיינו כולנו הלומים ומבולבלים, נכנסה לכיתה המורה תמר, ולימדה אותנו שיר של אברהם חלפי. זה היה השיעור הראשון שהיא לימדה בכיתה שלנו, שיעור שטלטל את כל עולמי".

"אני זוכר", הוא הוסיף, "שהרגשתי איך המילים שהיא אומרת, והתובנות שהיא חוצבת מהשיר ההוא, נותנות לי כלים להתמודד עם הכאב והבלבול. שורות השיר שלימדה באותו שיעור נבלעו בדמי, ואני יודע אותו בעל פה עד היום. מאז אותו שיעור, הלכתי אחריה ודבקתי בתורתה. שתיתי בצמא את דבריה שנים ארוכות, גם הרבה אחרי שסיימתי את בית הספר. ממנה למדתי חום ורגישות, עדינות ואנושיות. הכלים שהעניקה לי, מלווים אותי עד היום. כל יום. כמה פעמים ביום".

הרב עופרן כתב שבתאונה שהתרחשה בגולן, "קיבלו אותן מילים של חלפי משמעות חדשה, איומה ומצמררת. ים יגון שאין לו סוף. ריבון העולם, תן לה ולמשפחתה כלים לשאת את מכת החושך הזו..."

הרב פירסם את מילות השיר שכה טלטלו אותו ושמקבלות משמעות מיוחדת לאור מי שחשפה אותו אליהן:

"תחילה בוכים, 

אחר כך הבכי מתאבן. 

אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד: 

את נפילת הבן.

ואין אומרים דבר. 

או מדברים על גשם ועל מה נשמע. 

ועל משהו עוד. ועוד על משהו 

והאוזן בין כה לא תשמע. 

ושותקים. 

וקמים מן הכסא. ויושבים. 

וקמים. ושוב. 

ויודעים דבר אחד ויחיד: 

לא ישוב".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר