בחוברת מהודרת שהופצה השבת הציגו רבני צהר את תכניתם "לחיזוק הרבנות הראשית וזיקתה לכלל הציבור" אשר הוצגה בתור "מתווה מעשי" וכבסיס ל"דיון נוסף בהמשך". בהזדמנות חגיגית זו אפשר, אולי, להציע מתווה אלטרנטיבי לתכניתם של רבני צוהר: לא לתקן, לא לשפץ, אלא לסגור את המוסד המזיק, המיותר והמושחת הזה, ויפה שעה אחת קודם.
הכשלים העמוקים של מוסד הרבנות מטעם המדינה אינם פרסונליים אלא מבניים. אין כאן המקום להתעכב על הנסיבות ההיסטוריות אשר הובילו לכך, אבל בסופו של דבר הכיל מוסד הרבנות מראשיתו שלש בעיות מובנות:
ראשית, הרבנים הראשיים ורבני הערים נבחרים על ידי גופים בוחרים המוכתבים על ידי הרוב הפוליטי בכנסת ובעיריות. כתוצאה מכך כוח הבחירה האמתי נתון בידי אנשים חילוניים שהנושא כולו מעניין אותם כשלג דאשתקד, והופך למטבע פוליטי בו משלמים תמורת תמיכה בתקציב או תוספת ג'ובים באגף התברואה.
שנית, למרות התארים המפוצצים של רבנים "ראשיים" וכדומה, אין יחס כפיפות בין הרבנים הראשיים לרבני הערים שכביכול נמצאים מתחתיהם בהיררכיה. כל רב עיר הוא שורר בביתו ויכול להחליט לתת הכשר רק למלפפונים חמוצים בצבע סגול או לסרב לסדר קידושין ליוצאי הקרפטים, בלי שאיש יוכל לבטל את דעתו ההלכתית. המינויים, דרך כלל, הם לכל החיים וללא אפשרות פיטורין. כל זה, כמובן, יוצר אנרכיה חביבה בה כל אחד עושה מה שמתחשק לו וחוגג כל הדרך אל הבנק.
ובכלל, עצם הרעיון לכפוף את עם ישראל כולו, עם כל אלפי המנהגים והחסידויות והעדות שבו, לשיקול דעתם ההלכתי של שני אנשים שמונו בקונסטלציה פוליטית כזו או אחרת הוא לא מעשי. באותה מידה ניתן למנות את יהורם גאון לזמר הראשי של המדינה ולצפות מכל העוסקים בנגינה ובשירה להתיישר לפי טעמו המוסיקלי.
עם כשלים בסיסיים כאלו, אין להתפלא על ההידרדרות המתמשכת במעמדו של המוסד. בתקופה הראשונית עדיין עמדו בראשו יהודים אשר היו בעלי רמה למדנית ראויה, אבל עם השנים הוכח שגם אנשים שלא הפגינו כושר כזה יכולים להתמנות למשרה הרמה. בנוגע לכופתאות האמתיות: משרות דיינים ודומותיהן - עדיף לשכוח אפילו את דורות הראשונים, לא כל שכן את הדורות האחרונים. בפועל, אפילו הפנטזיונרים המרכזניקים היותר פרועים הפסיקו, בעשרות השנים האחרונות, להתייחס ביראת הרוממות אל המחזיקים בתואר של רב ראשי מטעם המדינה.
שעבודה של הרבנות הראשית לכוח הפוליטי גרם להעברתה, עם הזמן, לידי החרדים. הללו אינם מכירים בסמכותה חלילה (ובצדק), אבל אין להם שום מניעה מלהשתמש בה כמקור של כסף וכבמה להפגנות כוח. על הקיסר הרומאי קליגולה מספרים כי מינה את סוסו האהוב לקונסול של רומא. לרב אלישיב המנוח לא היה, כלל הנראה, סוס, אבל התנהלותם של אלו שפעלו מטעמו בענייני מינויים לא הייתה שונה בהרבה מזו של קליגולה וגם המניעים הם כנראה זהים: לפעול בניגוד לכל הגיון ושכל ישר בכדי להפגין בוז ולהמחיש שליטה.
אשר על כן, להצעתם של רבני צהר (כמו גם להצעתי שלי) אין שום סיכוי מעשי. לאגודת ישראל וש"ס יש יחדיו 16 אצבעות בכנסת, ולמפד"ל רק שלש. אני מקווה שרבני צוהר לא שואלים את עצמם ביחס לאנשי האיחוד הלאומי "הלנו הם אם לצרינו" כי בנושא זה הם לצרינו, נקודה. מה שנשאר הוא הסיכוי שאלי ישי ומשה גפני יסכימו מרצונם לשחוט את התרנגולת המטילה ביצי זהב. יש להניח כי ההסתברות לאירוע כזה זהה לסיכוי שבשאר אסד יתחיל להתנדב בעזר מציון החל משבוע הבא.
מה שחשוב, אם בכלל, הוא העמדה העקרונית. גם אם באיזו קונסטלציה פוליטית רגעית יצליחו להבריג איש משלנו למשרה כזו או אחרת, זה לא ישנה את המצב הבסיסי והכשלים המבניים יישארו. מי בכלל צריך רבנות ראשית? להזכירכם, עם ישראל שרד אלפיים שנה על בסיס השתייכות וולונטרית לקהילות, בלי משרות יוקרה ובלי מכוניות שרד, ובכלל לא יזיק, למיטב הכרתי, אם נחזור לשיטה הזו. המלים "רבנות ראשית" אינן אלא שלט ללא כיסוי המסתיר גוף נבוב ומיותר, מקור לחליבת טובות הנאה מהציבור והעברתם לידי כנופית מקורבים לצלחת. באווירת "ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך" צריך הציבור הדתי לאומי להציג עמדה פשוטה כלפי הרבנות הראשית: עילויה - זהו כילויה.