בתחילת השבוע נערך כנס ייחודי של "ארגון רבני קהילות" וארגון "בקדושה" בנושא בעלי נטיות הפוכות. בכנס שמעו מאות המשתתפות, רבניות ונשים מנהיגות קהילה, על דרכי הריפוי וההתמודדות עם התופעה.
למרבה הצער אך שלא במפתיע, האירוע הגיע לכותרות בעיקר בגלל החלטה של אישה אחת לפוצץ את הכנס. היא התפרצה כלפי הרב שמואל אליהו והטיחה בו טענות שונות, ובעיקר התבססה על המדרש הידוע אודות רבי אלעזר והאמירה "לך לאומן שעשאני".
אין זו הפעם הראשונה שפעילים להט"בים משתמשים במדרש הזה להצדקת דרכם. מעניין שמכל אלפי המדרשים ודברי חז"ל הם מבססים את עמדתם על מדרש בודד. גם אם נניח שהמדרש אכן מתכוון למה שהם מייחסים לו (ולדעתי הוא לא), הרי כשכדאי ללמוד גם מקורות נוספים.
למשל, המדרש על רבי עקיבא וטורנוסרופוס. טורנוסרופוס רוצה ללעוג לברית המילה ובתור שאלה מקדימה שואל את רבי עקיבא מה עדיף, מעשה הקב"ה או מעשה האדם. רבי עקיבא מפתיע אותו כבר בשלב הזה ועונה לו - מעשה האדם עדיף. כפי שהלחם משוכלל יותר מן החיטה, כך האדם הנימול הוא במדרגה גבוהה יותר מן הערל.
העקרון העולה מדברי רבי עקיבא הוא ברור. האומן שעשאני ברא אותי חסר, ושם אותי בעולם הזה כדי להתעלות ולתקן.
הבשורה הגדולה של התורה היא שהתיקון הזה אפשרי. כן, אפשר להשתנות. המידות הרעות שלי אינן גזירת גורל, אינני חייב להיות כעסן או גאוותן. הבחירה בידיי.
אל מול זה מציב העולם המערבי תרבות של ייאוש. הוא אינו מאמין בכוחו של האדם, בנשמה האדירה שטמונה בו וביכולת שלו באמת לחיות על פיה. במקום זה הוא מציע לאדם להרים ידיים, להשלים עם חסרונותיו ולוותר.
האם כך אנחנו רוצים לגדל את עצמנו ואת ילדינו? האם זו החברה שאנחנו רוצים לבנות? במקום בו אחרים משדרים ייאוש אנחנו נמשיך להציע תקווה. בידינו הדבר.