למה הנגיד ירון ממשיך לשחק לנו בכסף?

אתמול ב-16:00 הודיע הנגיד אמיר ירון על הותרת הריבית על כנה, ושלף את קלף "אי-הוודאות הגאו-פוליטית" כתירוץ. אבל הוויכוח האם הוא היה צריך להוריד או להשאיר מפספס את השאלה האמיתית: למה בכלל פקיד בירושלים קובע את "מחיר הכסף"? הכלכלה האוסטרית מלמדת אותנו שקביעת ריבית מרכזית היא פיקוח מחירים לכל דבר, שדופק דווקא את החלשים. בשוק חופשי באמת, לכל אדם היה מחיר משלו.

למה בכלל יש ועדה שקובעת את גובה הריבית של כולנו?

שוקי ההון הופתעו: למרות נתוני מאקרו מצוינים - שקל חזק ששבר שיאים, צמיחה מפתיעה ואינפלציה שירדה ל-1.8% - בנק ישראל בחר להשאיר את הריבית על 4%. הנגיד אמיר ירון שלף את קלף "העימות האפשרי מול איראן" כדי לנמק את הזהירות. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מיהר לצייץ בזעם שההחלטה שגויה ודרש להוריד את הריבית. הכתבים הכלכליים חגגו על ה"דרמה".

אבל כולם, גם הנגיד, גם שר האוצר וגם הפרשנים, מפספסים את שאלת השורש: למה בכלל יש ועדה שקובעת את גובה הריבית של כולנו? כדי להבין את גודל האבסורד, אנחנו צריכים לחזור להגותו של זוכה פרס נובל, פרידריך האייק, ולאסכולה האוסטרית בכלכלה. האייק טבע את המונח "היוהרה הקטלנית" - האשליה שלפיה קבוצת פקידים חכמים (במקרה הזה, הוועדה המוניטרית) יכולה לדעת מהו המחיר "הנכון" של מוצר כלשהו, ולשלוט בו באמצעות כפתור מרכזי.

הבנקים לא מתמחרים סיכון בצורה חופשית ואמיתית

והרי מהי ריבית? ריבית היא לא כלי משחק פוליטי. היא המחיר של הכסף. היא משקפת את ערך הזמן ואת רמת הסיכון. כשבנק ישראל קובע "ריבית בסיס", הוא למעשה מפעיל מנגנון סוציאליסטי של פיקוח מחירים על הכסף של כולנו. וכמו כל פיקוח מחירים בהיסטוריה, התוצאה היא עיוות משווע שמייצר מחסור ופוגע בצרכן הקצה.

תחשבו על איך נראה שוק האשראי שלנו היום בגלל הריכוזיות הזו. בגלל שעלות הכסף הבסיסית מוכתבת מלמעלה, הבנקים לא מתמחרים סיכון בצורה חופשית ואמיתית. התוצאה כואבת במיוחד עבור מי שנמצא בתחתית הסולם הכלכלי: לקוח "בעייתי", עם היסטוריית אשראי פחות ממושלמת, פשוט יסורב להלוואה. הבנק יגיד לו "לא", כי הוא מוגבל ביכולת שלו לתמחר את הסיכון הגלום באותו לקוח מול ריבית הבסיס ודרישות הרגולטור. מה עושה אותו אזרח דחוי? נאלץ ללכת להשיג הלוואה בשוק האפור, ממנה הוא יוצא במקרה הטוב עשוק ובמקרה הרע עם רגליים שבורות ומשפחה בפוסט-טראומה.

לו היינו חיים בשוק אשראי חופשי, נטול בנק מרכזי שמכתיב את המחיר, המציאות הייתה נראית אחרת לחלוטין. לא היו "מסורבי הלוואות". לקוח בעייתי ועתיר סיכון היה ניגש למוסד פיננסי ומקבל הלוואה, אך הוא היה משלם עליה ריבית גבוהה (למשל 12% או 15%), שתשקף במדויק את הסיכון שהוא מציב למלווה. מנגד, לקוח "טוב", יציב ובעל נכסים, לא היה נאלץ לסבסד את המערכת והיה מקבל ריבית נמוכה ואטרקטיבית, הדומה לתשואה של אג"ח ממשלתי סולידי.

הפופוליזם של שר האוצר הוא רק הצד השני של אותו מטבע

במערכת הנוכחית, בנק ישראל פשוט מעוות את הסיגנלים של השוק. כשהנגיד הוריד בעבר את הריבית לכמעט אפס, הוא ניפח את בועת הנדל"ן וגרם לאנשים לקחת משכנתאות עתק שהם לא באמת יכלו להרשות לעצמם. עכשיו, בסביבת ריבית גבוהה (שהוא מסרב להוריד), הוא מכווץ את המשק. זהו "מחזור העסקים" המלאכותי שהאייק הזהיר מפניו: בומים כוזבים שמובילים למשברים כואבים, הכל בגלל התערבות ממשלתית.

הפופוליזם של שר האוצר, שדורש מהנגיד להוריד את הריבית, הוא רק הצד השני של אותו מטבע קלוקל. במקום להתווכח האם הפקיד המרכזי צריך ללחוץ על דוושת הגז או הברקס, עלינו להתחיל לדמיין עולם שבו הריבית נקבעת בדיוק כמו מחיר העגבניות או הטלפונים הסלולריים: על ידי שיווי משקל טבעי בין חוסכים ללווים, בהתאם לסיכון האמיתי של כל אחד מאיתנו.

עו"ד תמיר דורטל הוא יוצר ערוץ 'על המשמעות'

מייל לתגובות: Tamir@mashma.net