גם אשת מילואימניק דתייה שמתנגדת לחוק הגיוס מסומנת כחלק מגוש השמאל

האמת היא, שאני מפחדת. מאוד.

עוד לפני שהוסמכתי כעו"ד, שח לי קולגה שהוא ממעט בהתבטאויות פומביות-וירטואליות בעניינים פוליטיים או שנויים במחלוקת ציבורית, כדי שלא יפגעו בו יום אחד מקצועית. מי יודע, הוא אמר, מתי ישלפו נגדו איזו אמירה ישנה, ויבקשו בשל כך לפסול אותו ממינוי, קידום, פרס או הזמנה פוטנציאליים. מי יודע מי יאחזו במושכות בעידן שבו כולם רבים על הכוח, והאם הוא ימצא עצמו במיעוט.

הבנתי אותו, כמובן. גדלתי בלב לבה של הציונות הדתית וההתיישבות ביו"ש, והכרתי סיפורים על הדרות ודחיקות מקצועיות רק בשל עמדה פוליטית, מקום מגורים או חתיכת בד על הראש. למרות שעשויות להיות לכך השלכות, בחרתי לא לשתוק, כי אני מאמינה בחשיבות של אזרחות פעילה. וגם, חשבתי לעצמי, נניח שיום אחד אפסל בשל עמדותיי - זו מי שאני, ואינני יכולה לחיות חיים של מישהי אחרת רק כדי לקבל את התפקידים "שלה".

בחודשים האחרונים הגברתי את קולי, כפעילה בארגון "ריבוא" שבא להוות בית רעיוני לברית המשרתים. זו בחירה קשה; היציאה מהפרופיל האישי שלי אל ארגון עם גוון פוליטי-חברתי מגדילה את פוטנציאל הפגיעה בי בקרב קהלים נוספים ורחבים יותר. אך כמו אז, אינני מוכנה לשתוק מול מה שאני חושבת שהוא עוול מוסרי גדול ואיום על קיומה של מדינת ישראל. ושוב כמו אז, ממילא אינני רוצה להיות חלק ממערכת שתפסול אותי בשל עמדותיי.

דא עקא, מסתמן לאחרונה שהסיכוי שיום אחד איחסם על ידי בעלי כוח ותפקידים כאלו ואחרים אכן גדל, אבל לא בשם עמדותיי שלי, אלא בשם סל עמדות שלם השייך לאנשים נוספים ב"מחנה" שאני לכאורה חלק ממנו. כך, אם לא תמכת בדיוק באופן בו קודמה הרפורמה המשפטית, את שייכת לגוש השמאל. בינך לבין שקמה ברסלר, אחים לנשק או יאיר גולן לא מפריד אפילו פסיק. וכך, גם אם את אישה דתייה, אשת מילואימניק שמחזיקה על גבה ועל גב משפחתה את גורל המדינה כולה, אך התנגדת לחוק ה"גיוס" של הקואליציה - תגלי שההזמנה שלך לכנס מנהלים דתי בוטלה בדקה ה-90, כי את "מעוררת מחלוקת".

בואו לא ניתמם: פסילה בגין דעות פוליטיות או מגזר היו כאן מאז ומתמיד. מארגני הכנס לא המציאו את הגלגל. אדרבה, רבים יגידו שזוהי רק תנועת נגד למה שהם חוו משך שנים, ושזו הדרך להעביר אליהם את הכוח מהאליטה הישנה. על כך אני רוצה לומר שלושה דברים:

ראשית, "דעלך סני לחברך לא תעביד". דווקא מי שטען במשך שנים לאפליה או הדרה, אמור לבקש לתקן את המנגנון החברתי-שלטוני כאשר הוא מוצא את עצמו בראש. מההנהגה שלי אני מצפה לא להתנהג כמו הילד הדחוי ששב לשכונה בבגרותו כבריון, שמנצל את מעמדו וכוחו כדי לבוא חשבון עם כל מי שאי פעם לעג לו כילד. ובוודאי ממי שרואה במדינת ישראל חזון ערכי, ציוני, ולא רק פריץ שיש להיאבק בו ולנצל את ממונו, מצופה להעדיף את טובת המדינה, המנהל התקין והדיון הענייני על פני סגירת חשבונות קולקטיבית וילדותית.

שנית, מי שיתעסק בלהוציא עוד ועוד אנשים מהמחנה שלו, ימצא את עצמו לבסוף בלי מחנה ובלי מדינה. אלו ערכים משותפים יש לחילוני ימני שצופה בפטריוטים עם חרדי קיצוני שמכריז "נמות ולא נתגייס"?

יום אחד יהיו במוקדי הכוח אנשים חדשים, ומה יקרה אז?

ושלישית, מי ערב שהגלגל לא ימשיך להתגלגל ושוב תחזרו להיות אותו מיעוט נרדף ומושפל, כשבצד ה"שני" כל אלו שנקמתם בהם, צמאי נקם מתמיד? הלך הרוח הציבורי כיום נוטה ימינה, אבל לא לעולם חוסן. אין כיום אף קבוצה בישראל שאוחזת לבדה את רוב המפתחות, אלא רק בבריתות רעועות שעלולות להתגלות כארעיות. מוטב יהיה לו כל מי שעוד חשים את צריבת עלבון הדחייה הפוליטית על עורם, יחברו לקביעת נורמות חברתיות ותרבותיות של ניקיון וטוהר כפיים, עבורם ועבור כל הדורות הבאים.

יום אחד הממשלה הזו תתחלף (בקלפי, כמובן). יום אחד יאיישו את מסדרונות הכנסת, הפרקליטות והפקידות צעירים חדשים. דור חדש, הדור שחלקו לחם את מלחמתה הגדולה והארוכה ביותר בתולדות המדינה הזו, יקבל את המפתחות. ומה אז? האם נשכיל להניח בצד מחלוקות אישיות, חרמות ותיוגים מחנאיים, ונחזור לדבר על ערכים? או שנמשיך לפסול מועמדויות על ימין ובעיקר על שמאל, רק כי הסבתא של השכנה שלהם אמרה פעם משהו שלא אהבנו, עד שנשאר מנצחים מאוד, צודקים מאוד, אבל בודדים וחלשים.

אני מכירה כמה אויבים מבחוץ, אויבים אמיתיים, שיש להם די סבלנות להמתין בדיוק לרגע הזה.

הכותבת היא מנהלת הקהילה במרכז ריבוא - הבית הרעיוני של ברית המשרתים.