בפרק של הפודקאסט "ניתוח לב פתוח" מבית אתר "כיפה", מארחת אמילי עמרוסי את אלישע מדן על המחיר האישי ששילם ועל הדרך שעבר מאז אותו רגע מטלטל. בשיחה הוא משחזר את רגעי הלכידות תחת הריסות הבית לצד חברו הטוב יוסי הרשקוביץ ז"ל, שנפל באותו אירוע, ומסביר מדוע הוא מסרב להרגיש קורבן של המציאות
"לא נלקח ממני שום דבר, גורלי בידי"
הנושא המרכזי והמרתק ביותר בשיחה הוא תפיסתו של אלישע לגבי אובדן רגליו. בניגוד לשיח המקובל על "הקרבה" או "אובדן", אלישע מדגיש את מרכיב הבחירה האישית. "אני ממש לא בתחושה שנלקח ממני. לא נלקח ממני שום דבר. גורלי בידי" הוא מצהיר. הוא מסביר כי היציאה לקרב הייתה זכות עבורו: "אני בחרתי להילחם ואני זכיתי להילחם. אני לא יודע איך הייתי יכול לחיות עם עצמי אם לא הייתי נלחם". לגבי הפציעה עצמה הוא מוסיף: "התפוצצו לי הרגליים, זאת אחריותי וזה מבחירתי.. זאת לגמרי תוצאה אפשרית וזה מחיר שהייתי מוכן לשלם אותו. עכשיו אין לי מה להגיד נלקח ממני. לא נלקח ממני שום דבר. אם הייתי מוכן לשלם את המחיר הזה אז זה אחריותי".
"שכבנו בתוך אמבטיה של דם של שנינו"
אלישע מתאר את הרגעים הקשים לאחר הפיצוץ, כשהיה לכוד עם חברו הטוב ביותר. "היינו בפועל שנינו. אני הייתי עליו, ומעלינו סגרה דלת שנפלה, הבית קרס, אז היינו לכודים ביחד. שנינו היינו בחיים ושנינו נקטעו לנו רגליים במקום, וכן, שכבנו בתוך אמבטיה של דם של שנינו".
הוא מספר: "יוסי שמר עליי כל החיים. ואני מאמין שהרסיס שהרג אותו. שהוא קיבל יותר ממני, הוא הציל אותי. כלומר יוסי חטף פציעה קצת יותר קשה ממני ולא הייתה לו את הבחירה אם לחיות או לא לחיות. נפצע קשה מדי".
להאזנה וצפייה לפרק המלא:
"בתוך המאבק הזה, אני הרגשתי שאני בוחר לחיות"
על סף המוות, אלישע מתאר קונפליקט פנימי עמוק בין הרצון לוותר לבין הדחף לשרוד. "מצד אחד אתה עייף ובלי משאבים לחיות, בלי דם, בלי אוויר, עם כאב שהוא בלתי נתפס, ואתה רוצה שזה ייגמר כבר. גם באיזשהו מקום הרגשתי שאני רואה את המוות ואני משלים איתו. מצד שני, איזשהו כוח חיים, כוח הישרדות, רצון מאוד מאוד מאוד חזק לחיות". הוא מסביר כי באותם רגעים הבחירה הייתה אקטיבית: "בתוך המאבק הזה, אני הרגשתי שאני בוחר, ואני בוחר לחיות ואני נלחם על כל נשימה. גם אם זה לחיות עוד שנייה או עוד דקה - אני רוצה, אני רוצה לחיות. ואני רוצה לעשות הכל בשביל זה".
"יש בי הרבה הודיה, אני לא בחוויה של סבל"
למרות הפציעה הקשה, הרגש הדומיננטי שאלישע מתאר הוא הודיה. "הודיה זה רגש חזק שיש בי... בצורה שלילית אני מאוד לא בחוויה של סבל". הוא מסביר שהקרבה למוות שינתה את סדרי העדיפויות שלו: "זה גרם לי גם קצת להרגיש או להבין מה עיקר בחיים ומה טפל... זה גרם לי לחשוב באותם רגעים על דברים שהם כנראה חשובים יותר עבורי. ונראה לי שזה גרם לי לאהוב ולהעריך הרבה יותר את החיים". השינוי בא לידי ביטוי גם ביחסו לסובבים אותו: "אני מרגיש שאני הרבה יותר אוהב את חברים שלי ואת המשפחה שלי. אני מרגיש שאני יותר רך, פחות ציני. אני יותר רך עם המציאות, ופחות נוקשה, פחות עקשן על הדרך שלי".
"החלטה לצאת מאזור הנוחות של הכיסא"
אלישע משתף באתגרי השיקום ובתוכניותיו לחזור וללכת על פרוטזות, למרות הקושי הפיזי "אני כבר כל כך רגיל לכיסא וכל כך טוב לי עליו, ואני בהחלטה של לצאת מאזור הנוחות של הכיסא, שזה כבר אזור הנוחות שלי, ולנסות עוד פעם ללכת על פרוטזות. שזה מבחינתי החלטה לא פשוטה. ללכת על פרוטזות זה מאמץ וכאב והפיכה של החיים שלי מחדש". הוא מסביר שהמטרה היא שיפור התפקוד: "אם יש איזשהו סיכוי שאני אהיה בתפקוד יותר גבוה ממה שאני עכשיו, אז אני רוצה לנסות. הבית שלי לא נגיש. אני לא יכול להגיע אפילו לתאים העליונים של המקרר בשביל להוציא דברים"