שאלה: מסתובבים בציבור הסברים שונים לגבי הקורונה, עונש על מה הוא בא. אפשר לדעת?
תשובה: איננו יודעים. אין לנו נביאים. אף אחד אינו יודע.
בהאשמות מסוג זה, אנו מפחדים שמא יש משום איסור הונאת דברים: "אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב (ד ו): 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד'" (בבא מציעא נח ב. וכן נפסק בשו"ע חו"מ רכח ד). ויש להוסיף שיש ראשונים על הסוגיא שכתבו שהבעיה היא לא רק הצער לזולת אלא גם היוהרה לדעת את דרכי ד'.
זה מזכיר את ההאשמות ההדדיות עקב השואה הנוראה: אלו אומרים שזה בגלל הציונות ואלו אומרים שזה בגלל שלא היתה ציונות, ואלו אומרים שזה בגלל ההשכלה, וכל קבוצה מכניסה שם את השקפתה - במקום לומר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" (ישעיה נה, ח).
הקב"ה לא אוהב כשמקטרגים על בניו, אפילו לא כשהמקטרג הוא אדם קדוש. כך כתב הגאון מווילנא בפירושו על תיקוני הזוהר. ההוכחה לכך היא מישעיהו שאמר: "אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" (ישעיהו ו,ה). אמר לו הקב"ה, אם אתה רוצה לומר על עצמך שאתה טמא שפתיים, זה בסדר, אבל אל תגיד על עם ישראל, שהם עם טמא שפתיים (מדרש רבה, שיר השירים, א, לח) . אחר כך היה צורך לגעת בפיו בגחלת אש ממעל למזבח ,כדי לטהר את שפתיו שקטרגו על עם ישראל.
הרמב"ם מבאר במאמר קידוש השם שאסור ללמד חובה על עם ישראל גם כשהם חוטאים. הרמב"ם כתב את דבריו בתגובה לתלמיד חכם אחד שקטרג על יהודים שהתאסלמו, מה שהוא בוודאי עוון גדול. הרמב"ם מביא ראיה ממשה רבנו שנענש על שאמר, "והן לא יאמינו לי" (שמות ד, א). אמר לו הקב"ה, לא נכון, הם מאמינים בני מאמינים. משה אף נענש לאלתר ולקה בצרעת בידו, שהחושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צ"ז א). וכל זאת, אומר הרמב"ם, אף שהיו אז בישראל חטאים חמורים. וכן הוא מביא ראיה מאליהו שנענש על שקטרג ואמר על ישראל ש"עזבו בריתך" (מלכים א יט, י) – אף שבאמת רוב העם בדורו היו עובדי עבודה זרה. וכן הביא את ראיה דלעיל, מישעיהו שנענש על שקטרג על ישראל.
שמא תאמר: אבל ישעיהו גם אמר: "הוי גוי חטא, עם כבד עון, זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיהו א, ד), ולא ראינו שנענש על זה? אלא, שם זה משהו אחר, שם ישעיהו דבר "אל" ישראל. לפעמים כשרוצים לדבר אל מישהו, להחזיר בתשובה - אז יש שיקול לדבר עימו קשות. אבל לדבר "על" מישהו, זה סתם לקטרג.
מסופר על ריש לקיש ורבי אבהו שנכנסו לקיסריה (מדרש רבה, שיר השירים א, לח). אמר רבי אבהו: מה לנו שנכנסנו למדינה שמחרפים ומגדפים? כששמע זאת ריש לקיש ירד מהחמור, אסף חול ונתן לתוך פיו. שאלו רבי אבהו למה עשה כן. ענה לו ריש לקיש: "אין הקב"ה רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל" (עיין חוברת 'סניגורה').
וזאת תמצית הדברים של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג שליט"א בנדון הקורונה: "יש כאלה שתולים זאת בסיבות כאלה ואחרות. אבל אנחנו קבלנו מאבי זי"ע - וזה היה אחד מעיקרי היסודות בחסידות - שלא לחפש את החסרונות אצל אחרים. לא החילול שבת ההוא אשם ולא העבירות והחטאים של 'ההם' אשמים.
ובוודאי שלא לומר כך במצבים כאלה 'כשצריכים לעורר רחמים וצריכים להמליץ טוב על עם ישראל. בזמן כזה על כל אחד לחפש אצלו, מה אני יכול אצלי לתקן' איך אני יכול להוסיף זכויות עבורי ועבור כלל ישראל. כל אחד יבדוק עצמו מהן חולשותיו בתורה בתפילה ועוד יותר בבין אדם לחבירו".
לכן לא לחפש מומים אצל אחרים, כמו "הועד למען חיפוש מומים אצל אחרים". לחפש אצל עצמו. וכל אחד יעשה תשובה במה שהוא צריך לעשות תשובה. זה מזכיר דברי רבנו אברהם בן הרמב"ם בשם הרמב"ם, שאמר ליהודי לעשות תשובה. שאלו היהודי: על מה? השיב: קודם, על זה שאינך יודע על מה לעשות תשובה.